וואו, כמה שהמילה הזאת אכזרית אליי.
אני חושבת שכל פעם שיוצא לי לחשוב על עצמי, אני מנסה להבין איך אני מסתכלת על עצמי-האם זה באיך שאני נראית? האם זה באיך שאני מתנהגת? האם זה בכישורים שלי?או אולי במנטליות שלי? והכי חשוב, האם אני משווה את עצמי לעצמי, או לאחרים.
בשבועיים האחרונים הגוף שלי עבר טראומה. זה התחיל בכאבים בבטן התחתונה בצד שמאל והמשיך למיון לאבחנה של דלקת באגן שכבר היתה, משם לאנטיביוטיקה לווריד,ותרופות שמסממות כאב.
כשהבינו שזה לא בדיוק עוזר או משפיע, החליטו לנתח כדי להבין יותר טוב מה הסיבה לכאבים. איך פתאום מבחורה בריאה בדרך כלל אני כבר שבוע לא מתפקדת, מחזיקה את הבטן וצורכת תרופות שמסממות אותי על מנת להתמודד עם הכאבים.
אז ניתחו ניתוח אבחוני ומצאו את הגורם לבלאגן, אנדומטריאוזיס. כדי למצוא את המחלה הארורה הזאת שתוקפת נשים צעירות (היי) היו צריכים לעשות לי 3 חורים בבטן ולנפח אותה בגז שממלא את החלל ויורד עם הזמן.
מהשנייה שיצאתי מהניתוח והתבוננתי בעצמי, אני מרגישה שהדימוי גוף שלי כלפיי עצמי עם איך שהייתי נראית לפני ואיך אני אחרי, ירד. ככ מקווה שהגוף יחלים ויחזור לעצמו והדימוי גוף שלי יעלה בהתאם.
עד אז, מעדיפה להיעלם מעולם השליטה ויותר להתבונן מהצד.
