טיזרית קטנה בארץ הפלאות

רק אומרת.

גם לא בקבוקי זכוכית (;

אם עוד היו לי ספקות,

ולא ממש היו..

אז כבר לא.

בא לי.

בא לי שתקרב אותי אליך, צמוד. 

בא לי על הנשיק(כ)ה שלך, שגרמה לי ללקק את השפה התחתונה שלי שעה אחרי, ולהעביר עליה אצבע כל היום למחרת בהיסח דעת. 

וכן, אני אחזיר לך, ואעביר את היד שלי בעורף שלך, לוודא שאתה נשאר צמוד. קצת פחות פסיבי מפעם.. כי אני אני אבל קצת שונה. מתמסרת עם קורטוב של סוררת. 

בא לי שתוריד אותי על הברכיים. 

בא לי שתתן לי לטפל בזין שלך. 

בא לי שתרגיש שהישבן שלי הוא by far הכי מוצק שנתקלת בו אי פעם. 

בא לי לבחון איך יגיב השוט האמריקאי שלך לגב שלי, בגרסה הנוכחית שלו. 

בא לי, על אף כל המגבלות והמורכבות. 

בא לי וזה מרגיש לי לא הוגן כלפיך. 

כי אתה רוצה/צריך משהו אחר. 

נ. ב. הטיוטה כתובה כבר יומיים. 

אז כמות האדרנלין שחוויתי היום, ו 2 כוסות היין שסיימו אותו (אליהן התלוו 2 אורגזמות) לא השפיעו על הכתיבה. 

אולי רק אפשרו לי לפרסם. 

דחף בלתי נשלט.

כמעט שעה של סקירה, חיפוש רמזים. 

דברים שהכרתי, דברים שהתבהרו לי רק היום.

מעברים בין זכרון התרגשות, לבחילה,  לדמעות. 

(אני והכפתורים שלי.. קלה להדלקה, נאמר עליי ) 

חמש אחה"צ , אפילו לא תחת השפעה.

(2 הבירות של הצהריים התפוגגו בשנצ, וטרם הגיעה השעה ליין) 

WTF?

לפעמים תוהה אם אתה תוהה למה בעצם לא.

לפעמים תוהה אם אתה מבין.

המתח - שם. אפילו כמה חזרות איכותיות שלו.. (קריצה לתחום אחר..לא יכולתי להתאפק) 

המשיכה - שם. ההתכתבות האחרונה, שבה הרשיתי לעצמי לטבול רגע בעולם אחר ולזרום.. די הוכיחה את זה, למרות שלא היה לי ספק..

וכנראה שלעולם לא אסתכל על הספה באותה צורה. 

אז למה בעצם לא? 

קצת כי אתה. אבל ממש קצת. 

כי השחרור שלך, למרות שהיה מוצדק בזמנו, והבנת את זה לפניי, שבר אותי ולקח לי מלא זמן לאסוף את עצמי מחדש. 

כי הפוסטים שמשום מה התעקשתי לקרוא מיד אחרי (טוב, יש ניצני מזוכיזם, אחרת לא היינו פה), עיכבו את תהליך האיסוף שלי משמעותית, ברמה של לצאת מישיבת הנהלה כדי לבכות רגע בשירותים (כי מי לעזאזל קורא פוסטים באמצע ישיבת הנהלה, גם אם היא משעממת תחת .. על זה נאמר מפגרת). 

כי היו עוד כמה צריבות בדרך. 

כי פוסטים שאני קוראת עד היום - צובטים, לא תמיד ברור למה. מלא תהיות.

אבל בעיקר בעיקר כי אני. 

אני לא שם.

היו מקרים שממש דמיינתי את זה קורה. 

באה להזדכות על ציוד מושאל בליווי מנחה מוסכמת מראש, ונשארת. מקרים שהיה לי בראש ערב שאני פשוט בודקת זמינות ובאה.

או אתה אליי. ולא עשיתי את זה. השתפנתי? אולי.

האנרגיות שלי במקום אחר, כבר כמה זמן. צריכה את כולן, קצת לא מרשה לעצמי. 

ומה שאני עומדת לנסות לעשות, לא מאפשר לי. 

עדיין בא לי סטייק ויין. 

וקצת להחזיר לך.

וטיזינג לעתים. 

טוב, השם שלי מעיד על זה..

אבל נראה לא הוגן. אז אולי בלי טיזינג. 

🖤

אבל ברמה גבוהה.

כאילו אין לי משהו אחר לחשוב עליו עכשיו.

או משהו יותר מועיל לקרוא.

או לתהות על קנקנו.

מי אני ביחס לכל ה'דמויות' האחרות? 

כאילו זה בכלל רלוונטי.. 

והסקרנות..

הכי טמטום שלי. 

סאמק. 

נ. ב. צריכה מנגנון שמונע ממני להיכנס לפה החל מרמת אלכוהול מסוימת בדם. 

איזה 'תנשפי רגע לפה' לפני ה'תתחברי'. 

לא כתבתי פה 3 שנים. 

למעשה, לא נכנסתי לפה 3 שנים. 

כמעט כמו הזמן ש.. 

צירוף מקרים? לא נראה לי.

הכל התחיל בך. החל מהכינוי שלי. 

לא קראתי אותך 3 שנים. ועכשיו הסקרנות גברה.. 

עדיין מזיז לי משהו בפנים. 

רצף ההתחצפויות האחרון הביא את האדון שלי להעניש אותי.

מי שיקרא את הפוסטים האחרונים שלי יבין שזה לא חריג. זה לפעמים מכוון, לפעמים לא, אבל אי שם בתוכי, אני לא יודעת להיות כנועה לגמרי. משהו בזה שובה אותי, מושך אותי כמו פרפר לאש, אך כשהפרפר מתקרב לאש, הוא דופק לה קריצה חצופה ומנסה להתחמק. לפעמים מצליח, ולפעמים פחות. לפעמים מבינה, לפעמים פחות.

וכך, שלא במפתיע, האדון שלי החליט לטפל בישבני. 

לא באמצעות כף היד שלו.

לא באמצעות ליטוף זנבות, קצרים או ארוכים.

לא באמצעות במבוק.

לא באמצעות שעווה בוערת או קרח קפוא.

...

הבוקר בשעה שש, פתחתי את השבוע באימון אינטנסיבי. לא במפתיע.

בתכנית - חימום שכולל ריצה, עליות מתח וסקוואטים.

האימון עצמו מורכב מ-700 קפיצות בדלגית, מכרעים והנפות.

אימון מרוכז ל-gluteus maximus.

ובהוראת אדוני

פלאג בישבני.

ובנוסף (בלי תכנון) שמחה וששון

גם בכוס טמפון.

...

אין לי ממש מושג איך אף אחד לא שם לב לכיווץ היתר של ה-gluteus שלי.

או לאביזר המתכתי המנצנץ/מבצבץ דרך הטיץ.

ריצת החימום היתה חתיכת אתגר. גם הסקוואטים. המונח ATG - ass to grass תפס משמעות אחרת לגמרי.

כל מכרע גרם להתקרבות 2 הגופים בתוכי. DP במלוא הדרו. 72 פעמים.

אבל אין ספק שהתמודדות האמיתית 

היתה הדלגית

700 פעמים.

700 תנועות הלוך ושוב קצרות של האביזר המתכתי.

 מזל שבהנפה

לא חריג לפלוט גניחה

ושכל מי שיוצא משם

נדמה ממילא כאילו תקוע לו משהו בישבן.

...

כשנגמר האימון, שאל אותי המאמן איך היה.

"פתיחת תחת" עניתי לו בחיוך וקריצה.

...

תודה לך אדוני.

עד העונש הבא..

damn it. שוב הקריצה החצופה.

יש לי השערה לגבי זה.. אולי בפעם אחרת.

הולכת לעסות את ה-gluteus שלי..

XOXO

היום הרגזתי את האדון שלי שוב. 

מה יהיה איתי הלאה? 

הצעות לעונש חברים.. תודה

18 דקות.

כמות הדברים שאפשר לעשות בשמונה עשרה דקות היא לא מבוטלת כלל.

אפשר לעשות אימון High Intensity Interval Training (הידוע בקיצורו HIIT) מאוד אפקטיבי. שריפת שומן, בניית שריר.. אפקטיבי.

אפשר להכין ארוחת ערב קלילה. לא, אני לא מדברת על ארוחת גורמה מלאה עם 4 מנות, אבל אני גם לא מדברת בהכרח על סלט, טוסט, חביתה וכו'.. לתוך 18 דקות אפשר להכניס מנה יפה של פטוצ'יני ברוטב שמנת וקוביות סלמון, לצד סלט, כוס יין לבן וענבים קרירים לקינוח. מכובד.

שמונה עשרה דקות זה הזמן שלוקח לי להתארגן בבוקר, מרגע שאני נכנסת להתקלח, ועד שאני לבושה ומתוקתקת, מוכנה לצאת לעבודה.

בשמונה עשרה דקות, אני יכולה להגיע ל-10 אורגזמות בזמן איכות עם עצמי. אני אשקיע בראשונה 8 – 9 דקות, ליצור קצת build-up, להבטיח את העוצמה, ואז הן יגיעו, אחת אחרי השניה, כל דקה. אני חושבת שאני יכולה לשפר את המספר עם הצעצוע החדש שלי, שעד כה הוכיח כי שווה כל פרוטה שהשקעתי בו.

תחושת ההשגיות מהווה מקור מוטיבציה עיקרי עבורי. אני חושבת על איך אני ארגיש אחרי שאשלים את המשימה ואשיג את המטרה, וזה יכול לגרום לי לעשות כל דבר. אני אתחיל את האימון כי אני יודעת שארגיש מעולה לאחר מכן, אני אכין ארוחת ערב בשמחה כי אני אחשוב על הכיף וההנאה של האדם שיאכל אותה, ולא נראה לי שאני צריכה להסביר למה אני אשריין זמן איכות עם עצמי...

והרי איזו מטרה נעלה יותר מלגרום לאדון שלי לגמור?

בשמונה עשרה דקות. מלא זמן... לכאורה.

עברו חודשיים ויומיים מאז הפעם האחרונה. ההנחיות היו מאוד מדויקות, כמו בדרך כלל. זרם המים הקרים גרם לי לרעוד תוך דקות בודדות במקלחת, בעודי מחכה לאדוני. קפאתי בחוץ, בערתי בפנים.

הוא נכנס והרים אותי. עטף אותי בחלוק, ניגב אותי בעדינות. רגעים לאחר מכן, אחרי שקוביות קרח הוחלקו למקומות אסטרטגיים, ושעווה טפטפה על גבי, הוריד אותי על הברכיים וכיסה את עיניי.

בעודו אוזק את ידיי מאחורי הגב, אדוני שאל אותי שאלה: "את יודעת מה את הולכת לאבד היום?"

אני מודה שברגעים האלה, בטירוף ובסחרור שמתרחשים בגוף ובמחשבות שלי, אני מוצאת עצמי ללא תשובה.

"את הולכת לאבד את זכות הבחירה שלך".

הבנתי. או לפחות חשבתי שהבנתי. אבל מסתבר שלא הפנמתי לגמרי.

...

הוא לוקח ממני את כיסוי העיניים ושם אותו על עיניו. נשכב על הגב, בנונשלנטיות מה. המשימה ברורה. יש לי שמונה עשרה דקות לגרום לאדון שלי לגמור. כל האמצעים כשרים.

העונש שלי במידה ולא אצליח – למצוא מישהי שתצליח לגרום לו לגמור בזמן שאני אצפה על הברכיים בצד. אני לא יודעת אם זו תחושה לגיטימית, אבל בחילה קלה תקפה אותי כשלרגע הופיעה במוחי התמונה. מישהי אחרת? לאדון שלי?! הרגשתי את האגו חונק את גרוני, והתחלתי לעבוד.

ואני חשבתי שאצליח.

טיפשות? אולי.

יומרנות? יתכן.

תמימות? אין ספק.

מה עבר בראשי שחשבתי שאצליח?

אולי העובדה שרגע קודם, הזין שלו החליק עמוק לגרוני מבעד לטבעת המתכת שמנעה מהשפתיים שלי להיסגר.

אולי מכיוון שעדיין בערו על גבי 27 ההצלפות שמניתי אחת אחת, כמספר הזנבות של השוט החדש שהבאתי מתנה לאדון שלי. שיטת הפעולה שלו שונה מזו של קודמו. קודמו יודע למקד בדייקנות את הכאב לנקודות הספציפיות בהן הוא נוגע, מקשט את גבי בפסים אדומים דקיקים. בניגוד אליו, ייצור העור הנוכחי מביא בכל הצלפה תחושה עוצמתית, שמתפזרת בכל הגוף בעוד הזנבות הארוכים עוטפים אותי, ובאלגנטיות לא משאיר אף סימן.

גם קוביית הקרח שהעביר על הגב שלי והשעווה הרותחת שזלגה מיד לאחר מכן לא הצליחו לטשטש את התחושה.

יתכן והעובדה שאדוני נתן לי לגמור בזיון מאחור, תוך שהוא מחזיק ברצועה המחוברת לקולר על צווארי השלימה את שיבוש דעתי. זה לא מובן מאליו שהוא יתן לי לגמור.

בדעה וחושים מוטרפים, התחלתי לעבוד להשלמת המשימה. אדוני מדי פעם מציץ מבעד לכיסוי העיניים ואומר לי כמה זמן נשאר. מצצתי בעדינות. ליקקתי ברעב. 13 דקות. לקחתי עמוק. גלשתי על הזין שלו ועטפתי אותו עם הכוס הנפוח שלי. 10 דקות. חזרתי עם השפתיים והלשון שלי. שומרת עליו רטוב, ולופתת אותו בעדינות אסרטיבית כמו שהוא לימד אותי שהוא אוהב. 8 דקות. הלשון שלי מטיילת מטה ומגיעה לתחת שלו. אני מזיינת לו את התחת עם הלשון שלי, והאצבעות שלי ממשיכות בשלהן. 5 דקות.

ואדוני שוכב על הגב שלו, ידיים למעלה בתנוחת חוף, באותה נונשלנטיות. למעשה, התזוזות היחידות שלו הן הקראות הזמנים.

התסכול מתחיל להציף.

"את כנראה לא מכירה את האדון שלך. תעדכני אותי כשתהיי מוכנה להודות בתבוסה שלך ולהתנצל על כך שחשבת שתצליחי לגרום לי לגמור".

המילים כואבות יותר מכל אטב, זנב, שיניים וכף יד שצרבו את עורי במהלך הערב. 'את לא ראויה' לוחש לי השדון שיושב על כתפי השמאלית. 'הוא פשוט החליט אחרת' הגיבה השדונית הממוקמת בתנוחת מדיטציה על כתפי הימנית (כן.. שניהם שדונים טיזרים קטנים. תערובת של רוגע ושליטה עצמית, עם התמסרות מהולה בשובבות, ציניות קלה והתמרדות מזדמנת. בדיוק כמו בעלת הבית...).

התסכול כבר ממלא אותי לגמרי, יחד עם תחושת כעס קלה. על עצמי. על המצב. על זה שלכאורה היה ברור שזו משימה בלתי אפשרית. ואני לא לגמרי מבינה למה. קצב התנועה של האצבעות שלי יורד בהדרגה. עוצר לחלוטין. נשארה דקה.

 "סליחה על שחשבתי שאצליח לגרום לך לגמור אדוני". בשלב הזה, חלק ממני רוצה לברוח הרחק מהתבוסה. אבל הוא משכיב אותי לידו.

אני יודעת מה אני צריכה לעשות. אני צריכה למצוא לאדון שלי מישהי שתדע לעשות את מה שאני לא הצלחתי. עכשיו כבר הדמעות, לא האגו, חונקות את גרוני.

"אני לא מסוגלת".

"למה?"

"אני לא יודעת איפה לחפש. ואני גם לא רוצה".

"למה?"

"כי אני מעדיפה להיות זאת שתגרום לאדון שלי לגמור, ולא מישהי אחרת".

אני מקבלת הקלה בעונש. מסתבר שרק חלק מסוים מהמוח שלי שרוי בטירוף דעת. החלק הקרטזי מתפקד לא רע בכלל, גם כדי לחשב כמה זה 18 דקות בשניות ולחלק את מה שיוצא ב-24, בזמן שהזין של אדוני עמוק בתוך הגרון שלי.

הוא גמר. קיבלתי את המעדן וגמעתי כל טיפה.

תודה אדוני.

ברור לי שאני לא מבינה לגמרי את החוקים. הרי נאמר לי שאין לי זכות בחירה. מה שלמעשה הייתי צריכה לעשות, זה לבקש יפה.

Simple as that.

אז מה העונש שלי?

זה העונש שלי. מאמר בן 1000 מילים המכיל גם פניה אליכם, חברי הכלוב היקרים, בניסיון להבין איזה עונש מגיע לי על היומרנות שלי. היומרנות שלי לחשוב שאני מסוגלת ושאולי העובדה שאהיה טובה מספיק תחזיר לידיי השפעה כלשהיא על ההחלטה של אדון שלי לגמור.

1000 מילים. לא אלף ואחת, לא תשע מאות תשעים ותשע. אלף בדיוק.

מחכה להצעות שלכם..

I need to be worthy of him again.

חמש בבוקר, שיא הערנות. חזרתי מחו"ל, והפרשי השעות עושים את שלהם נאמנה. 

קניתי לך מתנה... נקרא לזה מתנת יום הולדת מוקדמת. מתנה שהובטח לי עליה זכות ראשונים. ובעודי שוכבת ערה במיטה שלי באפלת הבוקר, אני מדמיינת את עצמי, על ארבע, אזוקה למעקה המיטה, גב מעט זקוף וישר, ומתנת היומולדת שלך מלטפת אותי בקצב המוכתב ע"י היד שלך. 

27 זנבות מעור. 

Full-size. 

כמו מכחול ביד האמן.

והגב שלי הוא הקנבס שלך. 

לא כזה נורא הג'ט לג הזה. משאיר מקום לדמיון... 

Happy early birthday, Sir.