אני נוסעת רק כדי לפספס את שיבתו ארצה של הגרגמל, והמחשבה על זה עושה לי קשרים בבטן, לא וניליים בכלל.
היה לי המון על מה לכתוב בזמן האחרון, וכל הזמן התאפקתי. רציתי לכתוב על דברים שראיתי, רציתי לכתוב על פאולים, רציתי לכתוב על אהבה וכבוד ואמון, אבל התאפקתי.
במקום זה דיברתי לבלונד....
אבל אחרי שיחה ארוכה אתמול בלילה, קמתי בוערת כולי, מה שמכנה חבר טוב "דלוקת דגדגן" מהרעיון שבקרוב גרגמל ישוב, ואני, אם רק אתחנן יפה, אקבל רשות להצמיד שוב את הפטמות שלי לפרווה שלו, ואולי גם נשיקה בבולבול.
אוי ווי.
בפנטזיה שלי, היו אמורים לקרות מלא דברים כשהוא יחזור, אבל אך אחד מהם לא כלל אותי עם בעיות לשבת ועם קשיים להרדם ועם פרפרים בבטן, הו לא, זה לא היה חלק מהתכנית. לא, בראשי כבר הייתי אישה משוחררת, קלילת מראה ומשקל, עם זכרונות לטווח קצר בלבד, ושום עקרונות של שמירת אמונים.
במקום זה אני עדיין תפוד מדוכדך ובתול.
נמנעתי לכתוב את כל הדברים האלה, כי אני מכירה את הגרגמל המדובר. לא שהוא יפסח על הבלוג שלי כשהוא יחזור (היי מותק, ברוך שובך, אני כותבת עליך שוב!) ויפספס איכשהוא שאני ככה. מצד שני, גם אם לא הייתי כותבת הוא היה יודע, כמו שהוא יודע את הדברים מעצמו, ומה הטעם להסתיר אם זה ממילא יושב עליי.
הייתי מעדיפה שהוא ישב עליי במקום, אבל זה רק אני.
בסופו של דבר, אין טעם להתבחבש יותר מדיי. אני נוסעת, והוא חוזר, ואז אני אחזור, והוא עוד יהיה פה, ואז....
מסיבה!
לפני 15 שנים. 19 בינואר 2009 בשעה 19:52
