לפעמים אני מתחבטת בשאלה מה ראוי לה לסאבית בענייני ביצוע מטלות.
נניח שמאסטר מבקש דבר מה, לא עונש שיש לשאתו, או פקודה ישירה, אלא בקשה, שהיא מאוד מאוד קשה לביצוע, אבל תשמח אותו/תגרום לו נחת/תגרום לו גאווה, ומה - גם נשמעת בדיוק כמו פקודה, אם-תסלחו-לי-מאוד.
מה ראוי?
האם יש לבצע את המטלה עם חיוך על הפנים? לשאת את הכאב והששפלה בגבורה, להעלימם, להצניעם, כאילו אינם?
או שראוי להיות כנה עד הסוף, לחייך כשמחייך לי מבפנים, עצוב כשעצוב וכולי?
ראיתי סאביות גומרות עם פרצוף תשעה-באב, ראיתי סאביות סופגות עונשים מכאיבים ומרושעים עם חיוך דק על השפתיים
ואני לא יודעת מה נכון לי כאן.
כי יש לי משימה.
שאני לא כל כך אוהבת.
שקשה לי מאוד
ומצד שני, היא נתנה ואין לי מה לעשות
אז אני דוחה (יש עוד זמן) ואני נמנעת (לא לחשוב על זה) וזה קשה לי עד מאוד, ויהיה קשה ביותר ברגע הביצוע, וכוסאומו כל המאסטרים בעולם כרגע,
כי קיבלתי משימה.
לא משימה, בקשה
הבעת דעה
רצון
שעליי להשביע
היתה דרושה כאן רמת היכרות מעלפת בשביל עניין כזה, לדעת אותי מבפנים ובחוץ כדי לדעת מה דבר כזה ידרוש ממני, אבל הוד מעלתו השמנמן, שמכיר אותי ככה, מיום שני בערך, מזכיר לי תמיד איך הייתי פעם אחרת, מלכה עולמית, ואת הדרך להגיע לשם.
וזאת הדרך שהוא מציע
ואני הולכת
אבל זה קשה.
מאוד.
ומכאיב
עוד לפני שהתחיל.
ואני יכולה להתחמק, אם ממש ממש צריך,
אבל זה סוג של להגיד מילת בטחון
ויש דברים שלא אומרים עליהם מילת בטחון
או שכן?
בכל מקרה, יום חמישי יהיה שמח, אם כך ואם כך.
אשמח לדעות.
לפני 15 שנים. 11 בפברואר 2009 בשעה 18:19
