הפרסומת הזאת מופיעה על לוחות מודעות בתחנות אוטובוסים. אני רואה אותה הרבה עכשיו, אולי רק בתל אביב (ואם כן, זה אירוני בצורה בלתי רגילה אבל פוסט אחר לגמרי). חשוב מדי פעם לאמץ כלב, לפחות מנקודת מבטו.
אבל זה לא פשוט לאמץ כלב רחוב. לא כל כלב רחוב הוא נחמוד. אנחנו הכלבלבים המשוטטים למדנו בדרך הקשה שלא תמיד יש ארוחה בקצה הדרך, דואגים איפה נניח את הגוף לשינת לילה איכותית, נדבקים לזכרון של החיבוק האחרון שקיבלנו ומקווים לטוב. אוכל, שינה, חיבוק. לא בהכרח בסדר הזה. יום שיש בו אוכל, שינה טובה וחיבוק גדול הוא יום מצוין בכל קנה מידה.
אז כשהבטן מתחילה לקרקר, אנחנו מנסים לשכוח וזועפים. אם אפשר בסימור פרווה וקצת ניבים חשופים, אחלה. נשיפות של זעם, עוד יותר טוב.
למדנו לא לבקש, למדנו שלפעמים לבקש חיבוק, ביס קטן, לעצום רגע את העיניים יכול להיות הרבה יותר מסוכן וגרוע מלהיות רעב, עייף, הדוף.
אבל לפעמים, כשרואים אותנו, מאכילים ומחבקים אותנו, שולחים לישון ולא עושים מזה עניין גדול כל כך, אנחנו נהיה כלבלבים נחמדים פי אלף.
נ.ב. נכון, זה לא הפוסט הטוב ביותר של חיי, אבל אם אתם נניח, מתעבים כלבים: זה פוסט מטאפורי.
