1. בחור עם פגם בדיבור
אתמול הייתי במצברוח סיכומי כזה, כמו שעושים בסוף שנה. עלה בדעתי פתאום, שהקשר הארוך ביותר שהיה לי השנה, היה עם הבחור עם הפגם בדיבור, שזה בלתי נסלח בעיני לאדם מבוגר. במיטה הוא היה קצת סטלן ועצלן, אבל אהבתי לדבר אתו. עד שפעם אחת, אני לא יודעת איך זה קרה בדיוק, היינו במיטה ומשהו באיך שהוא נישק אותי, הצית לשונות של אש בכל הגוף שלי, ומשהו בהענות שלי גרם לו להצטמרר כולו ולאבד נשימה, וקרה לנו הדבר הזה שקורה לפעמים באינטימיות, שפתאום היינו אחד. זה היה כל כך מפתיע ולא צפוי, שכשגמרנו הגוף שלי עוד לא נרגע, ולא יכלתי להתאפק מלנשק אותו שוב, ולהצמד אליו עוד קצת, אולי להשאיר אצלו את הבעירה שעוד נשארה לי. נסוגתי אחרי שניה, נזכרת שיש אנשים שלא סובלים את המגע הזה מייד לאחר אורגזמה, אבל הוא זינק עליי, ומייד שוב היה בתוכי. זה לא קורה הרבה, זה לא קורה כמעט בכלל בגילאים האלה, משהו של פעם בירח כחול. אתמול, כשפתחתי לו את הדלת, ישר נזכרתי. הגוף זוכר מה שהנפש כבר שוכחת.
2. כאבי הבשר של ירח מלא
אני מאמינה שכל אישה מכירה את זה, את התקופה שהגוף מעקצץ בתשוקה, שרק מגע אנושי יכול להרגיע. אצלי זה קורה בתקופת הירח המלא, העקצוץ מתפרש בכל הגוף, עד שהוא מגיע לקצות העצבים החיצוניים של העור, ואז הוא עוטף אותי כמו רשת קורי עכביש, והופך לכאב. אי אפשר ללבוש צמוד, זה בלתי נסבל. כשיש לי מישהו, ואני אתו, אז רק במקומות שהוא מחבק אותי, נשען עליי, מועך אותי, רק במקומות שהוא מחזיק הכאב מרפה, ככל שהוא עוטף אותי חזק יותר, חונק יותר, כואב פחות. המקומות שנשארו חשופים עוד בוערים, מציקים, הוא הופך להיות לי למים. כשאני לבד, אני מכאיבה לעצמי על ידי הזכרונות של הגבר האחרון שהתקפלתי לפניו ככה, או זה שלפניו, או זכרון יחיד. במקומות שהוא הרווה כואב פחות. הגוף זוכר את מה שהנפש כבר שוכחת.
3. אני בגבר
חברה שמפתיעה אותי תמיד, עשתה את זה שוב אתמול. הטעם שלנו בגברים כל כך שונה, שהייתי בטוחה שהיא תנעץ בי שיניים ותטלטל אותי בפיה כשהתוודתי בפניה שהגבר שעומד די רחוק מאיתנו מושך אותי נוראות. היא אמרה לי "אני מכירה אותו רק קצת, אני לגמרי יכולה לראות את זה ביניכם, הוא את בגבר". הייתי מופתעת, וזה עודד אותי לגשת, אבל כששאלתי אותו בסוף אם הוא רוצה לבוא אליי, הוא אמר "לא" ונרתע אינסטנקטיבית, ופתאום עלה על דעתי שאולי אם הייתי גבר לא הייתי רוצה אותי בכלל.
4. שמלה שחורה קטנה
אתמול לבשתי את מה שג'יי לו הייתה מכנה "שמלה שחורה קטנה". על רשת קורי העקצוצים שלי לבשתי עוד רשת קורים. כשהורדתי את המעיל, התחיל גל של מחמאות וניסיתי לשם שינוי לגלוש עליו במקום להוריד את הראש ולצלול מתחתיו. בכלל שכחתי כמה השמלה שקופה וכמה היא צמודה וכמה אני בעצם לובשת רק צווארון, עד שהגיעה איזו רוח עצבנית ופשוט עברה דרכי, ואז הגוף נזכר במה שנפש כבר שכחה :)
5. פטוניה או כלנית
פטוניה, המכונה גם כלנית, היא אולי האלילה שלי. היא האישה יפה, חכמה, מדהימה, נעימה, יצירתית, מצחיקה ומעשית שאני מכירה. לפעמים אני מרגישה שבקהל של אנשים היא היחידה שרואה אותי בעיניים עצומות. היא רואה את כולם בעיניים עצומות. אתמול היא שלחה יד, וליטפה אותי מעצם הזנב עד שקע הגולגולת לאורך כל עמוד השדרה. המגע שלה פוגג כמו קסם את סבך הקורים שהייתי לכודה בו, ומילא את כל הגוף שלי בחמימות. קפאתי, לא לזוז כדי שהיא לא תחשוב שלא נעים לי, לא לזוז שלא תחשוב שנעים לי מדיי, והיא המשיכה ככה כמו מכחול שצובע בד, והניגון המרגיע של הליטוף שלה נמנם אותי כמו שיר ערש הרבה אחרי שהיא הפסיקה (הגוף זוכר וכולי) עד שנרדמתי פתאום.
ועוד דבר אחרון, אולי שישי ברשימה.
היות ואני יכולה לסמוך על הגוף שיזכור הדבר החשוב הוא להכניס את הנפש לשגרת זכרון, כי הנפש שוכחת. כמעט מייד אצל שדונים קטנים.
