הערב, שניה לפני שהאחים שלי עשו פוטש וזרקו לאימא שלי את כל השירונים בפנים (שירונים! לא מספיק שקוראים את כל ההגדה - את כ-ל ההגדה! כולל השירים של ההגדה!) אמרתי להם בשקט שהערב אנחנו תחת משטר דיקטטורי. אולי פשיסטי. חייכתי לעצמי חיוך קטן. סבא שלי, שהוא דקדקן לא קטן בעיניינים מסוג זה, הרהר שניה ותיקן אותי. "לא פשיסטי...אוטוריטרי."
חיפשתי את זה בויקיפדיה, ואם הבנתי נכון, אז הוא צודק.
כל כך התרגלתי שבמשפחה שלי ה"לא" שלי במקרה הטוב הוא נקודת פתיחה לדיון ומו"מ, שאני ממש מתענגת על הזכות לשימוש במילת בטחון. כי עם כל הכבוד, ויש כבוד, שיקום המאסטר (עוד יותר כבוד אם קם המאסטר לאחר ארוחת החג). קשוח ככל שיהיה, בתאורה הנכונה הוא לרוב יראה לי כמו חופשה מפנקת מהפמדום המשפחתי.
"סגול, אימא". לו רק זה היה כל כך פשוט. אחד האחים שלי בטח היה נשבר לפניי :)
חג שמח לכל האוכלים, כשר, קטניות, ויותר מהרגיל.
נ.ב. אני היחידה שחוזרת הביתה מארוחת החג, שותה כוס תה, ופותחת את הקופסה של השאריות?
