מסתכלת עליו ישן.
הוא לא התכוון להרדם, המסכן, ולא משנה שאמרתי והזהרתי, הנה הוא ישן ואני בגוף רעב אבל לא בודד, מול המקלדת, מסתכלת עליו ישן.
חלק אחד בי יודע שהוא צריך לישון. מה-זה צריך; חייב. כל דקה שהוא לא ישן בה היא דקה שיורדת מהזמן שלי מחר, ואלוהים כמה שאני צריכה את הזמן שלי.
והחלק השני רעב, פשוט רעב. הרעב הזה של ההזדקקות הטהורה אל הידיים שואחזות בי בכל מקום בבת אחת, של הפה הזה והפנים האלה והגוף הזה עליי, מתחתיי, מסביבי, אחת שתיים שלוש.
אני יודעת שאני יכולה לגשת למיטה ופשוט לדרוש. במובן של פרה דורשת, לא במובן של "תעשהמהאניאומרתלך".לדרוש כמו לפשק ולהתחנן ולשדל ולאחוז ולחבק וללקק וללטף ולגרד ולנגן עליו עד שהוא מתעורר ונרדם מחדש ואני רוויה, אבל אני יודעת שהוא צריך לישון.
מה זה צריך - חייב.
אני גם יודעת שאני יכולה לעזור לעצמי. זה תלמודי לחלוטין - אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, והוא לא יידע, אבל אני אדע, ונראה שכבר הרבה זמן = כל האורגזמות שלי שלו. ואין תלונות. אני יכולה בשקט להקריב אורגזמה אחת על מזבח השינה המתוקה שלו.
אבל אני מסתכלת עליו ישן, ואני רעבה לו.
אני פנתרה סבלנית. מחר.