קופסה אבודה.

כשים המוות גלש לחיים תושבי המצולות ריפרפו לעבר השמיים .
נגעתי במוות .
בעצם זה לא אני שנגע .

עברו כבר כמעט עשר שנים מאז ,מאז היא נפתרה בידי.
היא הייתה חולת סרטן בת דודתי ,בת 23 כשזה קרה .
לאחר מאבק ענקים ,ענקית בלונדינית לשעבר עם עניים כחולות וקרחת הופלה.
במאבק הסופי נקראנו לבית החולים .מצאתי אותה כשהיא שוכבת כבר לא מונשמת במכונה נאבקת על כל נשימה ונאחזת.
שתיים שלוש נשימות בדקה ,וכל נשימה מלחמה.
עוצמת עיניים וחשה בסביבה ומסרבת להיפרד.כאן ולא כאן.י
נעמדתי לצידה שמתי כף יד על מצחה וכף יד על כף ידה שמונחת על בטנה.

"גבי ראי ,אנחנו בים השמש מחממת והרוח נושבת על פנינו.
תראי כולם כאו באו להיפרד כל המשפחה .
תנוחי לך בשמש תנשמי אוויר של ים .
ותפרדי "
בעודי מחזיק את ידייה ומדבר לאוזנה .
המשפחה אכן הייתה שם וכולם אמרו שלום .
והיא נרגעה קלות .נשמה יותר רגוע .
יצאתי מהחדר ונתתי להם להיפרד ,היא עדיין נלחמה ולא רצתה לשחרר .
הבכי שירד שם ...
ים המוות חיבק את הדמעות שנצתרפו אליו ...

(היא תמיד אהבה דולפינים היה לה אוסף של פסלוני דולפינים )

ושוב חזרתי אליה יד על המצח יד על ידה שמונחת על בטנה.
לחשתי לאוזנה : "גבי ...בואי שוב לים..
לשמש המלטפת לכחול של הים לחול החמים והנעים ,יחפים נוגעים ופוסעים.
תרגעי יקירה אהובה נשמי לאט .
נפרד שוב .
כולם שוב כאן אומרים שלום ורוצים שתלכי .
תרגעי תאזיני לציפורים ולגלים "

ברוחי ומוחי הייתי שם איתה הרגשתי הכל .
ובאמת לקחתי את ידה.

"גבי שערך עף ברוח והינה את רואה את הדולפינים ?
הם באו עבורך באו לקחתך ,לקחתך לעבר הגלים והים .
כנסי איתם ."

לקחתי את ידה לעבר הים הגלים נשמתה הלכה והיתקצרה ונעשתה שקטה שקטה .
כאילו משהו משתחרר.

"גבי בואי נכנס למיים ,המיים כל כך נעימים כולם כבר הלכו וניפרדו .
נפרדת עשית הכל לכי עם הדולפינים שיקחו אותך למצולות השמיים."




ושם .
שם הרגשתי בנפשי מוחי וגופי.המהות והקיום שלי נעלמו אנרגיה קוסמית ,
את הפרידה .
את עזיבת החיים.
בכל ליבי וקיומי הייתי שם כאילו פגשתי במלאכים שבאו לקחתה.
עד ליום הזה אני מתמלא ביראה וכבוד על שהיא נתנה לי ללות אותה לתוך הים.

כשים המוות גלש לים החיים .
הדולפינים שרו.