צוענייה

יודעת שימים שקטים יותר יבואו,

ימים שבהם אוכל לחזור לחשוב רדוד וקלישאתי.

להתעסק בחיי מבלי לחוש אשמה על כך שאני חיה ונושמת.

לרקוד מלא, לצחוק עד שתכאב הבטן,

יודעת שהמבול ישכך ואתחיל לנסות להחלים מהסיוט, ולמרות שיישאר כמשא על הכתפיים, יהפוך לאט לסביל

ואעז שוב לאהוב אותך מכל הלב.

שהקפה יהיה טעים יותר והמאפה יהיה מתוק יותר,

ואתחבק מבלי לומר "בשורות טובות" ולהתכוון לאחינו ואחיותנו שיחזרו כבר הביתה, והמלחמה כמלחמה תסתיים.