אני מביטה בה ישנה, חסרת דאגות,פה פתוח לחיים מתוקות שמנמנות שבא לי פשוט לאכול אותם והלב שלי צף,פשוט צף מרוב אהבה.
אלו הרגעים שאני נרגעת מהיום יום, ולא משנה מה היא עשתה לי באותו יום.
שאני מסתכלת עלייה הכל נעלם ואני מבינה שהדבר הקטן הזה לגמרי תלוי בי.
וכל לילה אני מבטיחה לעצמי להיות יותר סבלנית,לא לצעוק עלייה ולא להפסיק לרגע לנשק אותה ולתת לה מענה לכל הצרכים שלה.
ברוב אני עומדת חוץ מלא לצעוק עליה,זה גיל קשוח,אבל בהחלט אחרי כל צעקה אני אוכלת את עצמי ותוהה איך הצלחתי לצעוק על דבר טהור כזה?
חשבתי שפשוט הרגש הזה יעלם, זהו אני ארגיש אותו רק בחודשים הראשונים לחייה ואז אתרגל.
אבל בכל רגע מהיום שאני בוהה במעשים שלה,בתנועות שלה בצורך שלה בי כשהיא נופלת,כועסת ,עצובה,שמחה או סתם משעממם לה.
אני מבינה שאני בבעיה גדולה,ושזה לא יעלם לעולם.
אני פשוט מאוהבת קשות בה וזה קשה, קשה להתמודד עם כמות כזו של אהבה זה כאלו כל פעם מחדש מילאו את הקיבה שלך במים ואתה עוד שנייה מתפוצץ,הכמות הרגש הזו מטורפת ומחרידה.
לפעמים אני לא מבינה שהדבר הכי טהור יצא ממני.
אני מודה שאני מלאת אהבה בקטנה הזו ואני פשוט אמא מטורפת שכל שנייה בא לה לאכול אותה,ומכורה קשות עד כידי כך שקשה לי בלעדייה גם כשהיא ישנה.
🖤
