לפני שנתיים. 27 ביולי 2022 בשעה 7:32
האחות בקופ"ח אומרת לי שאני לביאה,איך אני מחייכת בעוד שאני הולכת וחוזרת מאישפוזים, ושאני נלחמת בשיניים כדי שיהיה לה טוב, וגם לגדולה אני מחפשת כל דבר אפשרי שיעזור לה מבחינת הנפש,
זה לא קל ,להיות רגילה שאמא שם תמיד איתך ואז פתאום ביום אחד בהיר זה נעלם,אני רק מתארת לעצמי מה היא חווה זה קשה.
כולם אומרים לי לדאוג גם לעצמי,אבל איך אני יכולה לדאוג לעצמי כשאני נלחמת בכל הכוח שפאקינג יעלו על הבעיה כבר ויפסיקו לשים רק פלסטרים.
ואני לבד הכל הסיפור הזה לבד ,וואלה לא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת.
אני רק מקווה שאני לא אפול נפשית מכל המעמסה שיש עלי ועם כל הדברים שיש לי לעכל.
מקווה שהתקופה הזו כבר תעבור,
ונגיע לתקופה הרבה יותר טובה.
