וקולות המכשירים,
מזכירים לי אותה.
כה קטנה וצנומה,
מלאכית יפה ולבנה.
למה היא צריכה לעבור ייסורים כה רבים,
ולמה התפילות שלי לא נשמעות אצל האלים.
עוד בדיקה,עוד ביקור רופאים,
ואני מרגישה שיש עוד תקווה להציל אותה.
התקווה נימוגה,
כשהטלפון צלצל,
והקול שבקע מתוכו אמר,
"מצבה לא טוב,אנחנו עושים לה מכות חשמל ועיסויים".
כך הקול אמר,
ואני מתוך שינה אומרת ,
"תודה על העדכון"
וחוזרת לישון בחזרה.
אחרי חצי שעה שוב הטלפון מצלצל
הקול שבוקע מימנו אומר לי
"מצבה ממשיך להדרדר אנחנו עדיין עושים מכות חשמל ועיסויים".
פקחתי את עיני,
מעכלת את המידע,אני זוכרת עוד שהתלבטתי האם לקום מהמיטה.
ואז אסימון נפל,
עפתי מהמיטה והליכה של 10 דק עשיתי ב 5 דק ואפילו פחות.
כשהגעתי לשם, הרופא אמר
"אנחנו כנראה לא נעבור את הלילה"
עמדתי שם קפואה,בלי יכולת לזוז ופתאום חשתי צורך עז לרוץ.
איפה כל התקווה נעלמה לה?
הרופא נתן לי כדור,הושיב אותי ליד מי שהיו המשפחה שלי לחודש.
התקשרתי לאבא שלי שיבוא מהר.
הרופא יצא שוב,
ואמר שהם עושים שוב החייאה, אבל אין תקוות גדולות.
אחרי רבע שעה,
כל האחים,הרופאים יוצאים אלי
עם עיניים נפוחות.
מצטערים,היא לא עמדה בזה יותר.
ואני עומדת קפואה,מתחילה לרעוד,רוצה לצעוק,אבל לאן קולי נעלם???
אני מתחילה לרעוד להשתטח.
למה למה?
אני מבקשת להחזיק אותה,
לחבק אותה.
אחרי שהם ממנתקים אותה מהמכשירים ומנקים אותה,
הם נותנים לי להכנס.
אני בוכה,מחזיקה את הילדה שלי מחבקת אותה חזק.
ומבקשת ממנה שתאהב אותי ותסלח לי.
אומרת לה תודה שבחרה בי להיות לה לאם.
אני ככה יושבת שעה מחובקת עם ילדתי, אשר מלאך המוות לקח אותה.
קולות המכשירים,
מזכירים לי אותה.
כה קטנה וצנומה,
שוכבת לה על המיטה אחרי שליבה נדם.
מלאכית קטנה ויפה,
אומרת שלום לאמה בפעם האחרונה.
