אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

יום ועוד יום עובר,והזוועות נחשפות.

כאן זעקת שבר,

שם שירת עם ישראל חיי,

שם זעקת ביבי תתפטר,

ורק זעקת המשפחות השכולות והמשפחות של הנעדרים אינה נשמעת,

הן זועקות,

דיי,

דיי לפילוג הזה,די לשנאה הזו.

הם רוצים שכולם נהיה מאוחדים,

שנפסיק לריב -

על תפילות בהפרדה או לא,

על ימין ושמאל,

על כן רפורמה לא רפורמה,

על מי אשם ומי לא,

ועל מי משתמט שחיי על חשבון אחרים ומי לא.

הם רוצים אותנו מאוחדים,רוצים אותנו יחד ולא מפולגים.

ואנחנו, מה איכפת לנו לשים את החרבות בצד,ולנסות לכבד את אלו שחוו את זה על בשרם?

מה איכפת לנו לעשות הפסקת אש לכמה ימים או שבועות, כדי שלמשפחות שסבלו כבר ויותר יהיה קצת נחת?

אני מבינה שזה קשה.

אני מבינה שאנשים מסוימים רוצים שעכשיו יקחו על המחדל הזה אחראיות.

אבל בואו נכבד את המשפחות האבלות ואת אלו שחיות בחוסר ידיעה מוחלט על מה שיקריהם עוברים.

ובסה"כ הם רוצים שאנחנו נהיה ממוקדים ומאוחדים כדי שלא נצטרך להלחם בעוד חזיתיות ונהיה כולנו ממוקדים בלהחזיר את יקריהם.

אח"כ,נחזיר את החרבות והחיצים,

הפעם לשם שינוי תנו להם קול ומקום.

מגיע להם,לא?