כשאני מספרת לאנשים את סיפור חיי עד כה (יודעת שיש עוד מלא סיפורים עתידיים) אני לא מחפש שירחמו עלי או שירגישו צורך מסוים לנחם אותי.
כי בתכלאס אני לא שונה מרוב האוכלוסיה בעולם 🤷🏽
חצי מבני האנוש שגרים בכדור הארץ חוו את מה שאני חוויתי.
לרוב האנשים בעולם לא הייתה ילדות.
כי מצפים מילדים בני 18-25 להקים משפחה.
וזה קשה פיתאום לגדל ילד כשהיית כל חייך דואג לעצמך מטפל בעצמך פתאום צריכים לגדל ילדים, לדאוג לפרנס את הבית, פיתאום יש לו מחוייבות כלפי ילדיו כלפי אישתו כלפי הכלל.
אז הסבירות הגבוהה שחלקנו לא נידע לטפל בילדים בגיל כזה.
ולהיות תקועים בתחת שלנו עד שמישהו יעיר אותנו.
כמובן שזה השאיר בי משקעים מסוימים.
אני יודעת שבגלל העבר שלי התבגרתי מאד מנטאלית.
עם הבגרות המנטאלית שלי כיום הייתי צריכה להיות בת 32 ולא 22.
לפעמיים זה ממש מעצבן להיות בוגרת משאר בני גילך.
כי תמיד הם נראלים לי ילדים קטנים כי החשיבה שלהם לא תואמת לחשיבה שלי.
אז כשאני משתפת אותכם בעבר שלי, על תרחמו עלי ואל תנחמו.
פשוט תהיו שם בשקט עם חיוך ותמשיכו רגיל (: