כלבה נושכת.

הוא המלך. 

המלך של בית הקפה. 

יש לו פנים של ילד, יפות יפות. 

'נשמה שלי, תעשי לי אספרסו כפול ארוך בכוס של קפה שחור בבקשה'

ברור שאני עושה לו. 

הוא מכיר את כל תושבי השכונה, והם מכירים אותו. 

המלך יודע איך כל אחד מהם שותה את הקפה שלו. 

הוא רגיש לקפה של כולם. במיוחד בבוקר.. 

מכיר את הרגישויות של כולם באוכל, ומה הם אוהבים לאכול.. . 

יודע מי יבוא מתי. 

המלצריות כולן מספרות לו את הסודות הכמוסים של גיל ההתבגרות שלהן.

הוא המלך הבלתי מעורער. 

והוא מלא בקסם ואבק כוכבים 

עיניים ירוקות. סבלנות אינסופית

ולב ענק. 

'תגאל אותי מתל אביב' ביקשתי. 

והוא פשוט הסכים... 

'נשמה שלי, פה זה בית. כולם פה מכירים את כולם. והלקוח תמיד צודק.'

ככה נכנסתי למשפחה. 

אני מרגישה שחזרתי הביתה. 

בשיעמום ובלחץ אני פשוט נהנית. 

מהאוירה, מהאנשים, מהשיחות הקטנות עם השכנים... 

בשבילו כולם צודקים.

הוא קודם כל מבין לפני שהוא מובן. 

הוא מתנצל ומודה בטעויות. 

 אוהב. 

נדיב. 

הוא גם יודע לקום פתאום, להרים את הראש מהלפטופ בין כל המטלות שלו, ולהפעיל את כולם מהספה בשולחן 6.

מלך.

מלך אומר ועושה. גוזר ומקיים. 

הוא המלך הבלתי מעורער של הקפה השכונתי שלנו.