כלבה נושכת.

למראית עין, פגשתי את גבר החלומות. 

בדיוק הטעם שלי. בכל דבר.. 

מבטא ברזילאי, גבוה, ג'נטלמן וחתיך. 

יצאנו.. היו לנו דייטים מהסרטים. 

באותה תקופה הייתי מלצרית. עבדתי שעות ארוכות ועדיין אחרי משמרת מפרכת היה לי כוח לצאת לבלות, להזדיין להשתכר, לישון שעתיים בלילה ולקום לעבודה.

בסופ"ש השלישי שלנו יחד הוא הביא הביתה 5 גרם קוקאין, ו10 גרם מריחואנה. 

הוא היה מעשן מריחואנה בקצב שאני מעשנת סיגריות... 

את הקוק הוא שמר לסופשבוע 'כדי שנעשה יותר פאן בייבי'. 

לפני כן עשיתי קוק רק פעם אחת. 

לא הכרתי את הסם הזה וההשפעות שלו כשצורכים כמות גדולה.. 

הפטיש שלו היה לסדר 'שורה'  על התחת שלי וללקק את זה משם. 

הפטיש שלי היה למצוץ לו. 

אז הוא החליט 'לשלב'. 

באותו מוצאי שבת, אמרתי לו שיש לי עבודה למחרת, ושאני לא אוהבת את ההשפעה של הסמים עליי, אז שייעשה קוק ויעשן לבד. 

'בטח בייבי מה שתגידי'. 

ברור. 

האמנתי לו. 

גבר מהסרטים אמרנו, לא? 

הוא סידר לי שורה על הזין שלו. 

התנגדתי. 

לא עזר לי... 

הוא תפס את הראש שלי, זיין לי את הפה 

תוך כדי שהוא 'משכנע' אותי:

'זה רק טיפה בשביל הפאן, את תראי עד הבוקר את אוקיי '

הייתי מאוהבת חרמנית ושיכורה. 

המשכתי. 

תוך 20 דק'  הקוק כבר זרם אצלי בדם.  

לא הצלחתי לעצור אותו. 

במשך תשע שעות, אני, מקופלת,  על הברכיים,  מוצצת לו את הזין. 

זה היה חורף. 

החדר שלי היה קפוא. 

6 מעלות ליתר דיוק. 

אני ערומה, מסוממת ומשהו לא בסדר איתי. 

אבל הוא המשיך. 

מי יפסיק? 

למה להפסיק? 

חלומו הרטוב של כל גבר נמצאת לפניו. מוצצת לו כמו חתולה שמצאה שמנת. 

הכל מתודלק בעוד ועוד קוק שנדחף לי לפה. 

אחרי תשע שעות, הוא היה חייב להשתין. 

שיחרר אותי לרגע. 

כשהוא חזר לחדר אני הייתי מקופלת כמו עובר, רועדת, ולא מסוגלת לדבר. 

הוא הבין פתאום שמשהו לא בסדר. 

רעדתי ואיבדתי את הקול שלי. 

העיניים היו יבשות. לא היו נוזלים בגוף. 

אני בוכה בלי קול ובלי דמעות. 

רעידות בלתי נשלטות. 

כשהגיע הבוקר, הוא הבין שזה רציני. 

אני רועדת ולא מדברת כבר כמה שעות, הלכנו לרופאה. 

היא הסתכלה עליו וביקשה ממנו לצאת מהחדר 

'הוא תקף אותך? '

אני מנידה בראש... לא  יכולה לדבר. 

' הוא חבר שלך? '

אני מהנהנת. 

' מה היה?'

כתבתי לה על דף

'מין אוראלי, תשע שעות. ערומה בחדר לא מחומם'

'הוא תקף אותך מתוקה'

אני מתעקשת 'לא!!' 

הסתכלנו אחת על השניה

היא חיבקה אותי ואני פרצתי בבכי. 

'את רוצה להתלונן? '

לא... 

כי כשהוא לא אנס אותי באופן ברוטאלי ויומיומי... בין לבין... 

הוא גבר החלומות. 

כשהוא לא שיכור, לא מסומם... לא רעב... 

אבל הלילות... איך עכשיו, כשאין לי קול, אני אמורה לספר לד''ר על הלילות שקדמו לזה? 

להודות שלא השכלתי להבין? 

שהוא היה חוזר אליי שיכור ומסומם ופשוט מפשיט אותי ומזיין. 

משתמש בכוס שלי ככלי לסיפוק הצרכים שלו. 

'היית רטובה? גמרת מהחדירות האלה?',שאלה חוקרת המשטרה 

איך אני יכולה להסביר לה שלמדתי שבמצבים כאלה, כשאין  שליטה על המצב אז עדיף להיות 'איתו'  מאשר נגדו? 

גנזתי את התלונה. 

לקחתי כמה ימי מחלה. 

טסתי לתאילנד. 

השריטה נשארה. 

תאמינו לי שהיא נשארה. והצלקת היא גדולה ומכוערת. 

כי כל ג'נטלמן עם מילים יפות אוטומטית הופך לאויב הכי גדול שלי. 

ומי לא חלמה על גבר כזה? שמספר לך בימים כמה שאת מושלמת

'דה מוסט ביוטיפול גירל אין תל אביב'

ובלילות... כשאת מתגעגעת למילים היפות והחיבוק העוטף, הוא מנצל את האהבה שלך, את הלב ששמת לו על השולחן ואונס את כולך. 

הוא אנס את האמון שלי. 

את הגוף שלי. 

הוא אנס ורמס, מעך ושחט את הלב שלי. 

הוא השחית כל חלק טוב שהיה לי. 

לא נתתי לו לנצח. 

אני הרי טובה ממנו עשרות מונים. 

קמתי, והמשכתי הלאה. 

אספתי את עצמי מארבע רוחות השמים 

לחתיכה אחת.

הצלקת הזאת מיוחדת רק לי.  

והשלם שווה יותר מסה''כ חלקיו. 

ידעתי שאני חייבת להחזיר לעצמי את הכנפיים ולעוף. 

אז כל יום שעובר עליי באמונה שלמה שאני טובה,

ראויה לאהבת אמת,

ושהלב הגוף והרגשות  שלי אינם שק האיגרוף של אף אחד,

זהו יום ניצחון עבורי. 

אני ניצחתי. 

והיום, אני מודה. נאנסתי. 

ויותר לא אתן לאף אחד לאנוס אותי בשום צורה.

לא בביטול הרצונות שלי, 

לא בזלזול ברגשות שלי

ולא אתן לאף אחד או אחת לאנוס את הבחירות שלי. 

אני, שלמה, ושווה יותר מסך חלקיי.