אני מקבלת הוראה, ויודעת שאני חייבת לציית, כי אין ברירה.
כי הוא לא יקבל כל הפרה של הוראה שלו
כשזה באמת לא נוח לי לציית עכשיו וזה מנוגד לכל רצונותיו של הגוף והמוח...
כאן מתחיל האתגר...
תמיד בהתחלה, הכי קשה.
אני מתלבטת האם להפר פקודה ולקחת החלטה לעצמי?
האם לשקר בנוגע לביצוע?
'אני צייתנית וממושמעת'
ככה הבטחתי לאהוב שלי.
הוא לא האדון שלי, לא המאסטר ולא המפקד.
הוא האהוב שלי. איך אוכל להסתכל לו בעיניים ולשקר?
איך אוכל לאכזב אותו?
המשחק הזה של שנינו.
אני אוהבת אותו יותר מדיי בשביל לא לציית...
זה למה בדס''מ אמיתי חייב להתחיל מאהבה גדולה
אני יכולה לשאת כל כאב, לציית לכל הוראה בכל סשן עם כל 'מאסטר' אבל כשאין אהבה, אני צוחקת עליהם בלב.
הם נראים לי כמו ילדים קטנים וגחמנים. ואם אני שונאת את עצמי מאוד - גם אתן לאחד מהם, מאלה שלא מסוגלים לאהוב, לסשן אותי.
ואצחק עליו ביני לבין עצמי.
ובעצם ההסכמה שלי ארגיש קצת יותר טוב עם עצמי כי הנה... יש מישהו יותר אפסי ממני.
אבל באהבה זה שונה.
כשאני מוגנת ועטופה ואהובה אני יכולה לכל דבר.
העיניים שלו, המבט המסופק, המאושר, השמח... אלה שווים בעיני אינסוף
ובשביל זה אני מוכנה לעמוד בכל אתגר שיציב לי.
