זה מחלחל בי עמוק גורם לסדקים – הטיפות גדלות למימדי ענק מרחיבות כל סדק לפער – לפעמים אני חושבת שהכל זה סתם ואני עוד אדם מאושר שמחפש סיבה להיות עצוב..
אבל העצב הוא מבפנים לא ניתן לשינוי.
שלא תבינו לא נכון – עכשיו באמת יש לי הכל משפחה אוהבת , בחור חביב , המון חברים אז איך זה שאני מרגישה לבד?
אז איך זה שיש לי חרדות נטישה מכל הסוגים?
מפחדת שהמשפחה תעזוב, שהכלב יברח, הבחור יעלם והחברים החברים יתעלמו...
ויי אלוהים אדירים מה דפוק בי?
למה כ"כ לבד לי??
הפעמים היחידות שלא רע לי עם הלבד זה כשאני מסטולה – אני יכולה להיות לבד שעות ולא יפריע לי כי בדמיון יש הכל ואף אחד שם לא עוזב..
לפעמים הבכי רק משחרר... אבל מזמן כבר לא בכיתי – רק הוצאתי כעס מצטבר..
לפעמים אני פוצעת את עצמי – ככה סתם בכוונה כדי שהכאב יצא החוצה..
אבל עכשיו גם זה לא עוזר..
שלרגע לא תחשבו שאני רוצה למות כי אני לא!
אני רק רוצה שהלבד יעלם...
לפני 19 שנים. 25 במאי 2005 בשעה 13:19
