יומן מסע

יש הרבה דברים שאני יודעת שאני צריכה לעבוד עליהם.

באמת יש רשימה ענקית, אבל אי אפשר לטפל בהכל.

אז נתחיל ב3. נשים 3 חסרומות גדולים ומהותיים בפוקוס, ואולי נצליח לשפר, או לפחות לא להרוס בעתיד, דברים שחשובים לי.

הראשון זה סבלנות.

אני כל כך חסרת סבלנות שזה לא יאמן בכלל בכלל. ברמה שאני לא יודעת איך מתחילים לעבוד על זה בכלל. מנסה לקחת שאיפות לפני אני מגיבה. נישט. מנסה להתאפק לפני תגובה.  יוק.

אם יש למישהו רעיון- אני אשמח לשמוע. 

"סבלנות סבלנות לא קונים בשום חנות" אז איך מתחילים לפתח אותה בתוכי תוכי? 

השני, ונראה לי הוא קשור בראשון בצורה אינהרנטית- זה חוסר יכולת באיפוק או בדחיית סיפוקים.

עכשיו פה זה מסובך. כי לא בהכל אני ככה. כשמדובר בהתנהלות כלכלית למשל, אני אכבר מאופקת ומנוהלת. טבלאות אקסל ומטרות והאמת אני לא מכירה הרבה אנשים שמנוהלים כלכלית כמוני. 

אבל בקצה השני- מתוק. לא יכולה בלי מתוק. ויש עוד רשימה לא קצרה של דברים שבהם יכולת האיפוק שלי שווה לאפס. 

מלמדת את עצמי איפוק . נלחמת בעצמי ממש ממש.  עם אוכל זה כרגע פחות מצליח. אולי עוד יצליח בעתיד. בדברים אחרים יש הצלחה חלקית. זה תהליך.

אימפולסיביות. 

ריגשנית ורגשנית ודרמטית. קודם כל אני פועלת מהבטן. מהרגש. מהדחף. ואחר כך כשאני נרגעת- אולי פעלתי טוב ואולי לא. ובכל מקום זה לא היה מחושב, ובטח לא עירב בחירה מודעת. 

הדבר הזה פיתח לי ובי אינטסטינקטים לא רעים בכל הקשור לאנשים שעומדים מולי. אבל לאורך השנים הוא גם עלה לי לא מעט. וזה משהו שצריך לשנות.

ולמה אני אומרת את זה.

כי אני תמיד אני. וכל מה ששרוט בי עדין כזה. ואולי אם אצליח לחבק את כל השריטות שלי, 

אם אצליח לעבוד קשה על לחמול את הצדדים האלה בי, לקבל אותם, להבין אותם, וקצת לרכך אותם,

רק קצת,

נניח 20%-30%,

אז בחשבון פשוט וליניארי יהיה שיפור דומה ברמת ובאיכות החיים היומית שלי, בקשרים האנושים הבסיסיים, 

באהבה.

לא?

-"50 יום במילואים ועוד לא ראית אותי במדים . איך זה קרה?!"

-"את צודקת. יש מצב את עובדת עלי בכלל. זה מוזר הקטע הזה באמת. נראה לי את לא במילואים בכלל.  ראיתי רק פוסטים. אולי הוצאת מדים מהבוידם וצילמת. אולי את מזייפת? זייפנית מילואים"

-"מתייצבת אצלך במדים ועם אישור מילואים פעיל!"

-"טוב. נעשה לך מסדר"

-"הלו. אני הדרגה הבכירה!"

-"אצלי בבית אני הכי בכיר"

צודק.

שאלה לקהל-

איך משתיקים חשופית? 

תמונה למצב רוח (שלי!)

נ.ב

אני חושבת שמאוקטובר לא צחקתי ככה, כמו שצחקתי בכל השיחה הזו.

בחיי.

עליות של ירושלים, הנוף, זירמי המים וההרים עושים לי טוב בנשמה.

טבע עושה לי טוב. מרפא אותי ומחזיר אותי לנורמלי. כמובן שנורמלי הוא יחסי, אז נורמלי יחסית אלי.

צריך לעשות את זה יותר ולא לוותר לעצמי על אף החיבה הגדולה שלי להתפחלש במיטה בבוקר שבת.

בהיבט הזה צריך ללמוד פרק מהספר שלו. הוא על הרגלים מוקדם.

בין העליות לירידות לעצירות של מנוחה ומים פתאום הצלחתי לנסח את מה שאני מרגישה עמוק בבטן אבל לא מצליחה לנסח לעצמי כבר תקופה.

אולי עד שלא אמרתי לו את זה,

כלומר עד שהמילים לא יצאו לי מהפה,

לא באמת הבנתי את זה עד הסוף בעצמי.

ועכשיו שזה נאמר, אז זה מקבל את המקום ההגיוני והנכון שלו גם בתוכי. 

ופתאום זה גם מתחדד לי , ומובן לי- מה אני רוצה.

ומה אני מוכנה לשלם עבור זה. ומה אני לא מוכנה להכיל.

מה אני מוכנה לשלם עבור זה שזה לא יהיה.

וזה שאני מוכנה ומעדיפה לחכות.

אני? לחכות?

וואלה אני.

אני חושבת שעד שלא אמרתי את זה בקול, זה היה סימן שאלה גם בישבילי. 

הייתי יותר פרועה פעם.

אני לגמרי מזדקת.

לא מתבגרת.

מזדקנת.

That's fine, I've had a good run

תבוא לעשות לי מרק כשאיהיה זקנה מדי לקום מהמיטה?

אני רוצה שתאהב אותי בטירוף.

כך שכשאתה אומר לי להתראות לתקופה קצרה, זה כואב לך בנשמה.
וכשאתה לא איתי פיסית- שזה יכאב לך בגוף. בפרקים. בחיבורים של הגפים.

אני רוצה להיות הבחירה הראשונה שלך. בהכל.
אני רוצה יין, ועציצים,  ומתנות קטנות וגדולות במועדים קיטשיים.
אני רוצה להיות האדם שאתה הכי רוצה קרוב אליך.
זה שאתה מצמיד קרוב אליך בלילה, בחיבוק עמוק מנחם ומחזק.
רוצה להיות הראשונה שאתה נותן לה גב, ועוזר לה. בכל סיטואציה.

אני רוצה שתירצה לבלות כל רגע פנוי שלך איתי.
אני רוצה תשוקה מאכלת.
תאווה.
טירוף.
אני רוצה ביטחון ועטיפה ובחירה מודעת.

אני רוצה חיבוק בלילה, אחרי שעשן יצא מהחדר מרוב ששרפנו שם את הסדינים.
ואני גם רוצה עדינות ומילים חמות כשכבד קצת בנשמה.

אני רוצה זעקות של כאב הניתנות באהבה, ואני רוצה נשיקות רכות בין לבין.

וטפיחות קטנות ושובבות על הישבן במטבח.

ולהחזיק ידיים בקהל. 

אני רוצה שתתגאה בי.
בקול רם מול כל העולם.

ואחרי כל זה אני רוצה שיהיה מותר לריב. כי מותר. מהלב כזה. ואז להשלים כי בסדר לריב ולא כל ריב זה סוף העולם.
אני רוצה עמידות והתמדה.
אני רוצה להאמין שזה באש ובמים.

אתה שואל אותי מה אני רוצה?

ככה.
ככה אני רוצה.

וזה בכלל לא פוסט רומנטי

אני זה לגמרי = צרות

אבל בעיקר זה צרות לעצמי.

עושה לעצמי צרות.

וחבל.

אחרי מקלחת חמה.

לבושה ועטופה.

מכורבלת במיטה מתחת לשמיכה עבה. 

לא שומעים את הגשם בחוץ. רק את הבומים. ועוד איזה בומים. בדרך כלל אני לא מתרגשת מהם יותר מדי. רק שמה לב שהם חזקים במיוחד.

הידעה שיש גשם בחוץ עושה לי טוב. רגוע.

אני אוהבת להתכרבל בגשם.

"גם בשעות החשוכות של הלילה תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך". או לפחות ככה אומרים. לאחרונה.

תיכף אתה תבוא לחבק אותי. 

חזק.

ולמחוץ אותי. 

אני שמה לב לכמה שאני דרוכה.

לנקישות מבחוץ.

לצלילים.

לרחשים. 

זו מתנה שאני עדין סוחבת מהשבת ההיא.

אבל בחיבוק שלך אני ישנה טוב. גם כשלפרקים פחות נח לי.

אתה טרוד ומכונס ואני יודעת למה, אבל בואקום שנוצר אני לא יכולה להפסיק לפטפט. עד שנרדמים.

כמו ריקוד ואלס- צעד קדימה של אחד הוא בהכרח צעד אחורה של אחר.

כמו במיקרו כלכלה- בחירה במשהו אחד, הוא בהכרח ויתור על משהו אחר. אין בו"ז.

כך גם אנחנו- כשאתה מכונס אני דווקא מוחצנת. וכשאתה משתף, אני יכולה למצוא שקט להקשיב.

"תמיד זה הכי חשוך לפני הזריחה". גם את זה אומרים.

עוד יבואו ימים טובים.

גם לך. גם לי. גם לנו.

אני מבטיחה לך.

"ויתרתי על האגדה"

הוא אמר.

בקלילות. כאילו שזה כזה קל לעשות.

כאילו שזו לא בחירה מטורפת אדם יכול לעשות עבור עצמו. 

ואני יודעת שהוא מייחל לזה כל כך הרבה זמן. לנוסף. ללא ללפספס את הרגע. והזמן לא בעדו.

ואני המומה נוכח ההחלטה, הקרה, המודעת ועם זאת הקשה כל כך. ועם הפשטות שיש בה ופשטות בה הוא מתאר את זה "ויתרתי על האגדה".

ומה איתך?

-"אני לא יודעת אם ויתרתי עליה, עדין."

- "טוב האגדות שלנו שונות. שלך קלה יותר לביצוע."

-"באמת?"

-"בטח. בגלל זה היא כבר קרתה לך כמה פעמים. לכן גם תקרה לך שוב."

-"ואולי אם היא כבר קרתה לי כמה פעמים, אולי זה אומר שהיא לא קרתה לי כלל. או שהיא כבר קרתה לי ופספסתי אותה לעולמים. ואולי לא אוכל להחיות אותה שוב לעולם."

-"בטח שתוכלי. בטח. תיראי אותך. יש בך המון. ויש לך המון לתת והמון לקבל. ואת חברותית. ומכילה. ויש לך לב טוב. בטח שתוכלי.

ובכל מצב אני פה. תמיד. ואני לא חי איתך באגדה ומעולם לא היינו בה."

-"נכון." אני מחייכת לו דרך הפון. פתאום שיחת חברים של מה קורה מה נשמע הופכת לשיחת סוג של פרידה. שיחת שינוי יחסים לעולם. הגדרה ללא הגדרה.

ואני שמחה בישבילו. אני מאוד שמחה בישבילו.

לאחרונה כל מי שאני מסיימת איתם מערכת יחסים- נשארים בקשר וחברים טובים. וזה כל כך לא אופייני לי- לסיים בטוב. בקשר חברי.

אלא שפשוט יצא מזלי ופגשתי אנשים נהדרים. אנשים שאני יודעת שלא נעלמים, גם אם אנחנו כבר לא.  וזה לא אומר שאני חייבת לוותר על נוכחותם בחיי. 

גם הוא כזה שישאר.

ולמדתי להכיל סוף, כשזה סוף אנושי. ולמדתי לשחרר באופן כנה. עם מבט לעיניים, כמה שזה יכול להיות קשה. גדלתי.

"ותרי על האגדה."

משהו לחשוב עליו. 

אולי לא לגמרי. אולי רק חלקים ממנה, מהאגדה. אולי אוכל לחיות עם מה שעושה טוב בבטן. בחיבוק.

ולוותר על כל השאר.

ואולי, זה יותר נכון לכתוב אגדה אחרת. מתאימה יותר לי. נכונה יותר. 

אולי.

אני אוהבת להתחפר בשקע הכתף שלך.

אתה לא אומר כלום, רק מותח את היד לצד ואני מבינה את התנועה ולא צריכה יותר הסברים. 

מתחפרת עמוק עמוק לתוך חיבוק דוב ומרגישה קטנה.

נצדמת אליך ונרגעת להרגיש את חום גופך. 

ולאט לאט אתה נופל לתוך שינה עמוקה. 

נשימותיך באוזני.

וזה מרגיע ומשרה שקט בתוך הבלאגן שיש לי בראש.

פעם שעברה ישנת באלכסון, אז התכרבלתי לכדור לידך.

הפעם גנבת לי את השמיכה, אז נצמדתי עוד יותר אליך. בדרך כלל אני זו שגונבת. בדרך כלל אני גם דואגת שיהיו שתי שמיכות. אלא שהפעם רק נצמדתי אליך כדי לא לקפוא.

"לא מספיק" כנראה.

זה המקום היחיד בעולם שבו אני מרגישה קטנה- שקע הכתף שלך.

בלאגן ורעש ואטרף סביבי במהלך היום. ולחץ וצעקות וסטרס והחלטות הרות גורל ותקציב.

ואני, master of mine domain, מרפה רק שם, אצלך. וזה מזכך , להרפות כך. 

שקע הכתף שלך לאחרונה, זה כל מה שיכול להרגיש כמו בית, עבורי. 

של חיי.

ובחיי שאני מאוהבת.

מה עשיתי עד עכשיו ? לא ברור.

זו הייתה שיחה כל כך עצובה. ממש. היא לקחה את מה שנשאר מהלב שלי וסחטה ממנו כל מה שאפשרי. 

ממש ממש עצובה.

נקרע לי הנשמה להגיד לך את מה שאמרתי. ועוד יותר נקרע לי הלב לשמוע אותך. 

וזה היה חשוב.

אולי כי אחרי הרבה הרבה זמן דווקא אתה היית זה שעוררת בי רגש . דווקא אתה.

ורציתי להגיד לך "בוא. אוף. לא אכפת לי כלום, רק תבוא".

אבל זה לא נכון. כן איכפת לי. פשוט למדתי לדבר ולהגיד. וגם לתעדף את זה. ולא לתת לסקס מעולה  ולבדסמ מטורף למסך את מה שאני באמת צריכה ברמה הריגשית. 

וגם למדתי להקשיב למילים שנאמרות ולא (רק) להשלמות שהמיינד שלי עושה עבורך ובישבילך.

מה שאני מספרת לעצמי זה לא מספיק טוב. אתה צריך להגיד את מה שחשוב שתגיד. לעשות יותר מצעד. ואז גם לגבות את זה במעשים. לא פחות.

אולי אפשר לקרוא לזה בגרות. 

ואולי אפשר להגיד שנפגעתי מספיק בעבר כדי לדעת שלהתפשר בנושא הזה עכשיו, רק יגרור יותר כאב אחר כך. לשנינו.

אולי נפגעתי מספיק מכדי לוותר על עצמי.

אולי נפגעתי מספיק כדי ללמד אותי שהבדידות הכי גדולה בעולם מגיעה מביחד, כשמתפשרים על צרכים ריגשיים. אז מרגישים גם לבד וגם בכלא.

אז למרות הכל אמרתי לך לא לבוא. 

לא כי אני לא רוצה.

אני מאוד רוצה.

הלב רוצה. והגוף רוצה. אבל הראש מבין שזה לא רעיון טוב. כי אכפת לי מדי ממך, וכי עדיף שנישאר חברים. 

גם אם מרחוק. 

 אומנם לא רואים בעינים ורוצים לקפוץ לאש.

אבל לפעמים עדיף לא להשרף.

ואולי פעם בעתיד, עוד יפגשו שוב דרכינו. 

"לקבל ולתת מה שיש. 

להחזיק בידיים כל יום שעובר."

ובנתיים רסיסים.

אל תכעס עלי, אם במקרה תיכנס לכלוב, תפתח פרופיל ותראה. 

תסלח לי כמו שאני סלחתי לך. 

ותרים צלצול.