יומן מסע

תישני ילדה, תישני. 

תניחי את הראש על שקע הכתף שלי, תעצמי עיניים ותילכי לישון. אני כאן, שומר עליך. לא הולך לשום מקום. 

באתי במיוחד להשכיב אותך לישון, ולכרבל אותך אלי.

תישני ילדה. היה לנו יום ארוך היום אבל מחר יום חדש. תישני ילדה. תנוחי. 

~~~~~~~~~~

אני נסערת. 

חוסר השינה לא תורם לי או לסערות הפנימיות שלי.

יוצאת מעבודה קצת מוקדם, וקצת באימפולסיביות שמה את הוייז אליו. לא קבענו. לא עדכנתי אותו. המח מרוקן ממחשבות מרוב עייפות. כל טיפת ריכוז מתועלת לשמירת החיים שלי על הכביש. 

דפיקה בדלת, והיא נפתחת.

אני רואה את ההפתעה על פניו, אני לא נותנת לו זמן לשאול, ומנשקת אותו. מושכת אותו בנשיקות. קרוב אלי, צמוד לספה.

אני רוצה לדבר, אבל לא יוצאות לי המילים ובמילא כל מה שאני צריכה זה מגע צמוד חם כזה, ואינטימיות איכותית כזו שלא צריך למלא ב"מה עושים עכשיו?". 

העיניים שלו קרובות לעיניים שלי. 

ואני רואה בהן את כל מה שאני צריכה לראות. את התשובות שרציתי, אבל גם את הדאגה. אני רואה את החשש. ואני יודעת שאכפת לו.

אני רוצה לדבר אבל לא יוצאות לי המילים. 

~~~~~~~~~~

תישני ילדה.

תישני שינה עמוקה וטובה שאת זקוקה לה.

מחר אני אחבק אותך ואדאג לך. היום אני פה לצידך. 

אני אוהב אותך במעשים. את רואה אותם, ילדה? 

מחר תגידי לי מה חסר לך.

היום רק תיצמדי אלי ותישני.

אני פה עד שתירדמי.

בא לי רק להתחפר מתחת לשמיכה.

וללכת לישון.

כשאני ככה חלשה וקטנה וחסרת ביטחון ועצובה,

ובכלל בכלל לא עוצמתית כהרגלי. לא חייכנית ולא משחקית, מכודררת בתוך עצמי, שקטה,

אני צריכה במיוחד שתאהב אותי. חזק. תואהב אותי המון המון. בכל דרך אפשרית. תעטוף אותי בחיבוק חונק, כמו שעוטפים ספק מרסנים בן שלוש בטנטרום עצבני.

תאהב אותי מעל כל זה ותבין אותי ותזדהה איתי. 

ללא אבל. ללא בערך. וללא אולי. ללא פחדים. וללא חששות. 

תאהב אותי בחזקה, כמו שלא אהבת אותי לפני זה מעולם, אולי כמו שבכלל לא אהבת קודם בחיים שלך. ככה שהלב מתפוצץ והרגש גועה והדם מבעבע בורידים, והמבט חודר, ונשימות קטנות, והדפיקות איתנות בתוך הלב.

ככה שהעולם נרעד מהעוצמה.

ותצמיד אותי חזק אליך ותוכיח לי שאתה לא הולך לשחרר בשום תנאי. גם לא כשאני בועטת וקשה. גם לא כשאני מקשה. וגם לא כשיש רוח חמה וערפילית בחוץ. בשום תנאי.

כי כשאני ככה, האמת היא, שגם אם אני לא אומרת, זה הרגע שבו אני הכי זקוקה לך.

היא התקשרה אלי היום ופטפטנו בדרך הארוכה שלי הביתה. היא סיפרה לי קצת עליהם והתעניינה עלינו. וסיפרתי לה מעט מן האושר שלי מהחודשים האחרונים. 

והיא אמרה לי שאני נשמעת מאושרת. 

ואולי זה כי כך בדיוק אני מרגישה.

~~~~~~~~~~

נוהגת מהליכה איתו בים. עשינו גם ריצה קצרה. כולי אדומה מהריצה הזו. לא רצתי שנים. 

מפה לשם, קולטת את הצדודית הסקסית שלו באחד הרמזורים.

נעמדת לידו וצופרת קלות שיקלוט אותי.

החלונות של שנינו נפתחים.

החיוך שלי גדל אוטומטי.

"אפשר להתחיל איתך?" אני זורקת לו.

"תגידי, אפשר לזיין אותך בתחת?" הוא עונה.

~~~~~~~~~~~~

אני רוצה להקפיא את החודשים האחרונים שלנו. ככה בדיוק. במדויק. 

אי ירוק בתוך ים סוער.

 המבט הזה, שיש לך, כשאנחנו יושבים זה מול זו באיזה בית קפה, או נוסעים לאנשהו ברכב שלך, זה שבו יש לך חיוך רך עבורי, ואתה קצת מכווץ לעברי את האף. 

ואני יודעת שאכפת לך ממני.ושתשמור עלי. ושתעזור לי. ושתמיד תמיד תיהיה שם בישבילי. במיוחד כשהכי קשה לי וכשאני צריכה עזרה אמיתית. 

וזו תחושה שנוסכת ביטחון. ומרגיעה את הילדה הקטנה והמפוחדת שבי.

~~~~~~~~~~~~

אני רוצה להגיע לכל חלק ממך. לעמוק ולקמור ולמסובב ולמוסלק ולמתחבא קלות, ולמתגאה , ולשקט, ולרועש, ולצוחק. 

בעיקר לצוחק. 

אני רוצה לגעת בכולך.

יש משהו מאוד מנחם בזה שהידיים שלך מחפשות לחבק את גופי באמצע הלילה. לוחצות אותי אליך, מקרבות ומצמידות קרוב ככל הניתן. 

הגשם סוער לו על החלון מפליג באלימותו כלפי הזכוכית, ובנתיים פה בפנים חם ומנחם.

יש משהו שלם בדיסוננס הזה- של הסוער והרגוע. של הניגוד המחודד הזה. 

ובכלל לא בא לי לישון.

בא לי להתחפר בכל קמר שיש לך פנוי עבורי. בכל משעול וכל בליטה, אבל גם לא בא לי להפריע לך.

הייתי רוצה להיות מספיק רגישה כדי להבין איך אתה צריך שיאהבו אותך, אבל אני לא. אז אני שואלת-

תגיד, מה גורם לך להרגיש אהוב? מה גורם לך להרגיש מוערך?

ולא תמיד יש לך תשובות עבורי. אולי כי זה מביך אותך, הישירות שלי. ואולי כי לא חשבת על זה אף פעם, ואולי לא שאלו אותך מעולם.

אבל אני עדין מתעקשת שתגיד לי. אם לא בגדול אז בקטן-  מה אני יכולה לעשות השבוע כדי שתרגיש אהוב. 

המיטה מרגישה ריקה בלעדיך.

ועולם שלם איתך.

תישן.

תיכף, עם קצב נשימותיך, ארדם גם אני.

את הרעיון לפוסט הזה קיבלתי מהפוסט הקודם.

וקצת שיחקתי עם הרעיון בראש והתעמקתי סביב איך זה נוגע בי. תחילה חשבתי להמתין. סמוך מדי לקודם. אבל אז חששתי שאשכח. והיה לי חבל.

ובמילא אני מחובקת בך עכשיו. ואתה ישן שינה עמוקה כל כך. ולי אין שינה בעיניים עדין.

~~~~~~~~~~

אף פעם לא הייתי בראטית.

תמיד הייתי ילדה טובה. סאבית טובה. אף פעם לא מהסוג של האסקופה הנדרסת. ילדה טובה לא אומר בהכרח ילדה חסרת עמוד שדרה. לא לא ילדה דעתנית וחזקה,  אבל תמיד תמיד ילדה טובה.

אחראית.

כזו שאפשר לסמוך עליה. 

כזו שאפשר להשאיר לבד בבית והיא תסיים את כל המטלות שיש. 

כזו שלא צריך להגיד לה שיש שיעורים. 

ילדה מסורה ושקדנית ושאפתנית.

ילדה שלא תעשה דווקא או תעצבן אותך רק כדי לקבל ממך תשומת לב. היא תבקש. אם היא תקבל היא תשמח. ואם לא, היא תתכווץ ותמות קצת בפנים, אבל היא לא תעשה עניין. 

ילדה שתכיל אותך עד גבול היכולת שלה. 

ילדה שרוצה להיטיב.

ילדה שלא תעשה רעש. 

ילדה נוחה. אולי אפילו ילדה משעממת. 

ילדה שאם תבקש ממנה למצוץ, היא כבר תחנוק את עצמה בעצמה על הזין שלך, 

ואם תירצה לזיין אותה בתחת, היא תפריד לבדה את הפלחים. 

ואם תירצה קפה היא תשאל כמה סוכר.

ואם תירצה לישון, היא תכסה אותך בשמיכה. 

ואם תגמור, לא תצטרך להגיד לה לבלוע.

ילדה ממש ממש טובה.

וכבר תקופה ארוכה אני יודעת, שגם ילדות ממש ממש טובות, צריכות מבוגר אחראי.

אולי זה בגלל שטוב לי, שאני חשה אושר, אמיתי כזה ולא משוחק, שזו הסיבה שאני חושדת באושר הזה ללא הפסקה.

שאני שואלת למהותו. אני חוקרת אותך. שאני שואלת אותך על החלטות עבר שקיבלת. שאני מבקשת תשובות כשגם לי ברור שלעיתים אינן. אני צריכה וודאות שתכלס איש לא יכול לתת לי אלא אם כן הוא משקר.

אולי דווקא כי אתה- אתה, כל כך יוזם, עוטף, חושב, מתחשב, יציב, סבלני, אז אני יכולה להרשות לעצמי באמת להיות אני- לעיתים פגיעה, חוששת, לעיתים אפילו הססנית.

כל המבוגרים האחראיים של חיי, לא היו שם בישבילי בילדותי כשהייתי צריכה אותם. אולי זו הסיבה (פחחח על "האולי". מה אולי מה? בטוח!) שאני חוששת גם ממך.

אני ילדה, אתה מבין? לא עם קוקיות ושמלות ומוצץ. ולא כזו שתקרא לך 'אבוש' במסגרת הפטיש.

אני באמת ילדה. כזו שלמדה לאורך החיים שיש לה, בסופו של יום, רק את עצמה. כי אין לה אף מבוגר אחראי לסמוך עליו. אבל אני גם ילדה שצריכה מבוגר אחראי. מאוד. ואתה מאוד כזה. מאוד מאוד כזה. ואני גם צריכה את זה מאוד, וגם מפחדת מזה מאוד. 

ילדה מטומטמת.

ואז אני שוכבת במיטה ומפריע לך לישון ומרגישה אשמה שיש לי בכלל מחשבות כאלה אחרי סופ"ש מושלם שכזה. 

סופ"ש של רוגע ושל זיונים. 

אני רוצה שתדע שאני מעריכה את מה שיש לנו. את מה שהצלחנו לבנות עד כה.  מאוד.

השדים האלה הם שלי.

ואולי רק זמן יוכל להם.

~~~~~~~~~~

-"כי מערכת היחסים הזו היא הרככית" הוא אומר לי בקול שליו

-"אבל אני לא ממש נשלטת, אני יותר מאזו"

-"את יכולה להגיד את זה עד מחר. שנינו יודעים שאת כן. את יודעת שאת כן. לא ממש מפריע לי איך תקראי לזה". הקול שלו רך. עדין. רגועה.

הוא מניח את היד החמה שלו על היד שלי. ואני לא יודעת איך להגיב. אולי כי אני ילדה מטומטמת. ואולי כי זה נכון, אבל אולי אני לא רוצה שזה יהיה נכון. אולי לפעמים אני מרגישה שלהיות סאבית, רק פוגע בי. אולי לפעמים זה לא טוב וזה מוגזם. ובא לי להיות במינון נכון איתך. במינון מדויק של הכל עבור שנינו, ואני לא טובה במינונים. אולי אתה יותר טוב. אז אני שותקת. ונותנת לך לנהוג. 

זמן.

~~~~~~~~~~

"בבקשה בבקשה שמן". זה לא משחק. אני לא עושה את עצמי. זה נכון ככלל שאני אוהבת אנאלי בעיקר כי זה שלו ואני אוהבת שהוא לוקח בלי לשאול.  אבל בשבריר השניה הזו, כשהוא הופך אותי על הבטן, ומזיז לי את הפלחים עם הידיים, אני חווה היסטריה קלה של פחד מרמות הכאב. לא ירדתי לו קודם. אין רוק. אין פריקאם. אין טיפת סיכה. הוא לא נכנס אלי קודם עם אצבע.

אני צורחת "לא לא לא. בבקשה שמן" יחסית בהיסטריה. הוא כבר חצי כיפה בפנים ואני יודעת שזה הולך לכאוב ממש כי אני לא מוכנה בשיט. 

"כן? להתחשב בך? בכיינית"

הוא לוקח חומר סיכה ומקל עלי.

וזו הפעם הראשונה שהוא מזיין אותי בתחת שאני חווה עונג.

ילדה זונה מטומטמת.

אני עייפה. 

אני מניחה שאם את מסכנת את החיים שלך פעמיים בשבוע בצורה חיה וממשית, אז זה מעייף במיוחד. זה גם מפזר את הערפל מהעיניים בכל הקשור למה שחשוב, ומה שלא. למי שחשוב. ולמי שלא. 

אתה חשוב לי.

הילד החמוד שמלווה אותי בדרך כלל, במילואים. מקצוענותו חסרה לי. העין החדה שלו לשינויים בדרך - חסרה. היכולת שלו לקלוט את ההוא וההוא- חסרה. והיום הצטרף אלי ילד אחר. חתיכת פתיחת יום הייתה לו. וגם לי. הוא לא נבהל מטיבלת האש. תרתי.

בחיי שהייתי יותר אמיצה פעם. אולי זו הזיקנה.

אולי יותר מדי חויות מקרבות למות. הרבה יותר מדי, בסמיכות גדולה מדי בחיים, שהתרגלתי לחשוב עליהם כנורמלים. 

אולי זה בכלל לא נורמלי לחיות ככה.

ואני לא הייתי אף פעם כזו שסוגדת לדיכאון. 

אפילו בנעורי לא לבשתי שחור גוטי מעולם.

אני יצור שמח לבב, ואופטימי, אוהב חיים וצחוק ולהזדיין איתך ולהסתשן איתך ולגמור מהנשמה. 

לעשות איתך זיכרונות.

אני כזו גם עכשיו. 

חברותית וחייכנית וסהכ אוהבת אדם.

אני זוכרת בפעם הראשונה שנסעתי לשם, באמצע המלחמה. כבר השתחררתי ממילואים אז או עוד לא? אני כבר לא זוכרת.

מ' הקבט נהג, ואתה הצחקת אותי בווטסאפ. 

עכשיו משאני זו שנוהגת, והילד יושב לידי, שקט, ואתה עובד, חסרות לי הבדיחות שלך. חסר לי את הרוגע שלך. 

חסר לי את המגע המרגיע שלך בלילה, את הקול השליו שלך באוזני, ואת הזין שלך בתוכי. ממש באותו הרגע שבו אני חוצה את הגבול. הזין שלך מרפא חששות ופחד וחרדה.  אפשר להעמיד מיטה, בפילבוקס שמעל? בטח יש שם אחלה נוף.

ובמילא הזין שלך זה כל הנוף הנדרש.

הוא גם התרופה גם הטיפול הפסיכולוגי וגם הטיפול ההוליסטי. חבילת הכל כלול. 3 בתוך 1. 

כשחזרתי , ולכאורה נגמרה הסכנה לפעם הזו, לא נרגעה לי הנשמה.

זה לא שחויתי דברים גדולים וגרועים יותר. חויתי.

אבל איכשהו נדמה שהתקלויות האלו, המאיימות על החיים, הן איכשהו מצטברות. ולא באמת נעלצות אף פעם.

וככל שהן מתקרבות יותר ומוחשיות יותר, כך אני הופכת שונה יותר יותר. מכורת זין גדולה יותר. רעבה לחיות שהוא מאפשר.  צמאה לשחרור שהוא נוסך בי.

משהו אחר, רע,  מתחקק לו מאחור במשעולי המח הקטן שלך כשאתה מרגיש סכנת חיים. ומלמד אותך להעריך כל כך חזק את כל מה שיש לך.

והאמת שאני לא צריכה הרבה. רק את מה שיש לי.

אותך. אותנו. ככה בדיוק כמו שאנחנו.

את הילדים.

וכמה חברים, אמיתיים כאלה, שלעולם לא ינטשו ולא יפגעו בכוונה ושתמיד יהיו שם. 

ואת הזין המרפא שלך, בכל דקה פנויה, בכל חור אפשרי.

קשה ללכת להליכה כזו, ארוכה, אחרי שמזדיינים כמה שעות.

מרגישה את כל השרירים במסלול בו לפני כמה ימים  בכלל לא הרגשתי קושי.

תוהה אם זו הוכחה שבכל זאת סקס שורף קלוריות, או שזה סתם אני הפדלאה.  לא ברור. 

~~~~~~~~~~~~~~

אני לא יודעת מה פספסתי בזה שלא נסענו הבוקר לטיול אליו תכננו כל השבוע לנסוע. 

אבל אני כן יודעת מה הייתי מפספסת אם אכן היינו נוסעים.

בחירה קלה.

~~~~~~~~~~~~~~

"אני אוהב לזיין אותך בתחת".

אני כבר לקראת סוף ההליכה ושניה לפני זו הייתה שיחה פשוטה ביותר, על ילדים והרגלים ועבודה ועל אה ודה.  ואז הוא אומר שהוא אוהב לזיין אותי בתחת. 

"אני אוהב שזה על יבש ושאת צועקת כי כואב לך, ומתנגדת קצת"

אני משפילה ראש כדי להסתיר חיוך ענק.

"אני מביך אותך?"

"לא. אתה מחייך אותי. זה נעים לי".

"את היית מאוד סקסית היום" 

הוא אומר לי בדרך חזרה. אני לא מרגישה כזו. אז זה כאילו הוא שומע אותי בלי שאני אדבר. מסונכרן איתי. 

הוא היה סקסי מהרגע שהוא הגיע. הוא כל כך סקסי לאחרונה שאני מרגישה לא מספיק. זה מדרבן אותי לעבוד יותר. להיות ראויה. 

כל כך הרבה תשוקה בנשיקותיו אלי, חם במגע כשאני צריכה חום, קשוח כשצריך להיות קצת יותר קשוח. ומצחיק. מעיף אותי מדיסוננס של ההליכה בין הכאב ובין רמות הצחוק בינינו. 

זה מקשה עלי לקבל את הכאב, וזה כיף. בוזמנית.

כאילו הנשמה שלי, והלב שלי, הם תויי קריאה, והוא מעלעל בהם לפני המוסיקה שהוא יוצר. 

היה גם בדסמ כייפי. לא רציני מדי. ולא רשלני. מדויק. לא מעט. אבל איכותו לא נבעה מעוצמת המכות או יכולת העמידה שלי ואפילו לא מהכמות.  היא נבעה מהתקשורת הסמויה בינינו. מהאינטימיות הריגשית והנפשית שהצלחנו לבנות. לכל כך הרבה מילים ורגשות שנאמרו לי בין השורות. למוסיקה שנוצרה. 

 אם אני אכתוב שהיה לי כיף, זה לא יעביר את העוצמות  שהיו. 

ואף על פי כן- היה לי.

היה לי מקרב מאוד אליך. 

ואני רוצה עוד.

עוד קרוב. 

ועוד ככה.

אני מקווה שאתה מרגיש זהה.

~~~~~~~~~~

אחרי הרבה זמן של מניעה אי רצונית. מה זה מניעה אי רצונית? זה כזה שאת לא מאוננת כגפך, וכשהוא נוגע בך, הוא הורס לך אורגזמות רק כשהן מתחילות. אחת אחרי השניה.

אל תשאלו אותי על רמות התסכול והחרמנות. 

ואז, בעמידה, עם הפנים לקורות העץ,  הוא מחדיר אלי אצבעות ומצמיד אלי את המכשיר, ולא עובר הרבה זמן, ואני גומרת שם על הקרוס. 

צורחת אורגזמה חזקה.

וכשאני נרגעת ומביטה בו, בפנים הטובות שלו צמודות אלי, ומחייכות חיוך קל שובב, זה כאילו אני מסוממת.

והוא הסם, והדילר, והתקציב

ואני צריכה עוד.

זה מרגיש כאילו לא כתבתי עידנים. 

וזה לא שלא היה לי על מה.

נראה לי פשוט, אולי לראשונה בחיי, בטוח לי כל כך וששליו לי כל כך, שלא מרגיש לי שהכתוב ידע להעביר. ואתה הרי תמיד תחפש את מה שבין השורות. 

אתה תדאג. ותריץ תרחישים בראש. ותעסוק במיחשוב יתר. 

יש לך לפעמים נטיה מוזרה כזו, לחשוב על דברים הרבה הרבה יותר מדי.  אני מזהה את זה כי גם אני כזו.

ולא צריך. 

מספיק להיות אופטימיים. 

מספיק להרגיש.

ומספיק לראות. 

מספיק להאמין באהבה.

לפעמים אני מתקשה לראות, אבל אפילו אני רואה.

אותך.

אותנו.

אני מעריכה. ואני יודעת שגם אתה. ושאיכפת לך. המונים. 

וזה עושה לי טוב לבנות איתך משהו אמיתי ויציב, עמוק ואיתן, שלא תלוי על חוט שערה, ושלא כל סערה תאיים על היותו. משהו עמוק, אהבה אחרת, בוגרת. 

מה השפיע עלינו, עלי- יותר? הזמן שעבר ונותן את אותותיות בגיל ובמצבור הדברים שחוינו, כל אחד במקומו? או אולי הייתה זו המלחמה, המפגש הכל כך קרוב עם המוות, שבאופן פרדוקסלי עשה סדר במה שחשוב. 

 יש לי משקעים מהכל.

פוסט טראומה מהחיים. מלחיות. מלשאוף ומלנשוף.

אני נטענת מהחיבוקים האלה שלך, שמגיעים באמצע שום מקום, כמו אז, במטבח.

אני מתמלאת חיות ושובבות ומשחקיות, כשאתה לוקחת פיקוד במיטה ובדרך אליה וכל הסאדו יוצא ממך. 

אני מרגישה ערך כשאתה מפלח אותי, משפריץ אותי, מגמיר אותי. 

אבל הכי הכי,

באופו חד חד ערכי שלא משתמע לשתי פנים-

אני מרגישה ביטחון כשאתה ישן שליו לידי. 

אני מרגישה ביטחון בנוכחות שלך בחיי,

אני מרגישה בטחון מנטאלי איתך.

אני מרגישה ביטחון באהבה.