שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Thoughts

כל מיני.
לפני 17 שעות. שישי, 20 בספטמבר 2019, בשעה 09:40

 

"אני אוהב את הקולר הזה עליך. הוא יפה. הטבעת שלו יפה.

אני רוצה שתילבשי אותו כל פעם שזה לילה שלנו, שאנחנו יחד"

 

 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 

נפגשים בחניון מוסדר, כדי לנסוע יחד ברכב אחד.

יוצאת לקראתו- שמלה, נעלים, שיער, איפור- מתוקתקת.

"אני יוצא עם זה? וואו" הוא מחמיא לי. "אבל השמלה ארוכה מדי, מה נעשה עם זה, איך נשחק בך?"

"בלי בעיה, אדוני. אני בלי תחתונים"

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 

ארוחת ערב , ונילית לכאורה.

אבל שום דבר בה הוא לא ונילי.

הרטיבות מצטברת לי בין הרגליים.

מחכה לרגע שהוא יחליט.

כבר עבר קצת זמן.

אבל אני אמנם  עוד לא מיללת למנה שלי, אבל החוסר כבר ניכר בגופי.

אני מבקשת.

הוא שונא שאני מבקשת. 

 

והנה אני מבקשת שוב.

מבקשת נורא יפה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~•••

 

אני בדרך כלל לא שותה.

בכלל לא.

איך זה שדווקא ביום שבו אני שותה חצי כוס יין במסעדה, דווקא אז עוצרת אותי משטרה לבדיקת ינשוף.

מזל ששתיתי מספיק מים ונחתי קצת ושזו הייתה נסיעה מספיק ארוכה.

מתחת ל 239 מיליגרם.

לרישיון שלום.

גם לנקודות.

 

#רק. לי. זה. קורה?!?!!?

לפני יום. חמישי, 19 בספטמבר 2019, בשעה 10:23

יש בי התרגשות לענוד אותו על הצוארי.

יש בי פרפרים וחיוך ועונג.

במיוחד כשאתה רחוק יחסית, הוא מקרב אותי אליך.

נוסעת לעבודה בבוקר, נסיעה ארוכה יחסית, והוא על צווארי.

מבטי הנהגים לידי, לא נסתרים מעיני.

ואני רק מחייכת.

זה שלי.

שלנו.

 

קולר מעולם לא היה פיסת עור עבורי.

מעולם לא היה נטול משמעות.

 

זה מרגיש נכון.

וזה מרגש אותי.

 

במועדון של הונילים, 

סובבת אותי אליך,

חשפת את שדי.

והרמת את הקיין.

 

רעדתי מפחד.

אמרתי לך שאני מפחדת לעיניהם של כלל הצופים. הרמתי את ידי והראתי לך את הרעד. 

נשמתי עמוק.

והבטתי בך.

ואתה הצלפת שלוש פעמים מדוייק.

כואב.

מסמן.

על שדי.

 

הסימון עבר כבר, אדוני. 

אך אותו הפחד, מרטיב אותי עדין. 

 

לפני יומיים. רביעי, 18 בספטמבר 2019, בשעה 13:29

תמונות כמובן.

אלא מה?

 

 

 

 

לפני 3 ימים. שלישי, 17 בספטמבר 2019, בשעה 21:36

אני משווה את היום הזה, לעומת האח שלו, בשנה שעברה.

שנה שעברה בכיתי וכאבתי.

הרגשתי והייתי - לבד ובודדה.

 

השנה,

אני מוקפת בכם,

באהבה שלכם,

של אלו שלצידי.

אני רוצה להגיד תודה רבה לכם.

אבל לא רק על היום.

אלא על כל חצי השנה האחרונה, 

שבה חיזקתם אותי, ותמכתם בי.

זה היה גם במילים אבל לא רק . זה במעשים שלכם. דרך הרגליים. דרך לעשות. דרך לעזור פיסית. דרך לתת כתף וחיבוק, ולמזוג כוס קפה, ולחגוג יחד את ארוחת החג.

את ואת ואת ואת ואתה ואתה.

אוהבת אתכם ומודה שאתם בחיי.

 

ואתה אדוני , שיחד אנחנו בונים משהו. אמיתי וחזק. שריר וקיים ואיתן. ממלא. משמח. מרגש ועוצמתי.

תודה לך. 

תודה שאתה פה איתי (למרות שאני אסון טבע מהלך),

שאתה יציב (למרות שאני רכבת הרים),

שאתה עושה לי טוב.

אוהבת אותך המונים ומודה לך שאתה בחיי.

 

לפני 4 ימים. שני, 16 בספטמבר 2019, בשעה 20:38

לקראת יום הבחירות בואכה יום הולדת,

בו אני כבר 19 שנה בת 18,

אני בוחרת בי.

 

אני בוחרת לאהוב ולהיות נאהבת,

אני בוחרת להגיד את זה כשמרגישה, ולשמוע את זה כשנזקקת לכך,

אני בוחרת בצעדים ענקים, שיתנו סיכוי קטן לאושר שלי,

אני בוחרת בקצב שלי, 

אני בוחרת לא להסתיר- לא רצונות ולא כאבים, ולא בקשות, אל אף שזה לא קל לפעמים, על אף שמתנגש אולי עם רגשות הצד השני, למרות שמקום הנוחות שלי הוא התכנסות והסתרה, מתוך איזה אמונה/פחד/חשש שלא מגיע לי, שלא יוהבו אותי כך,

אני בוחרת ללטף ולהרגיש ליטופים,

אני בוחרת להתגעגע ולהרגיש שאני חסרה,

אני בוחרת לצחוק ולשמוח ולרקוד, בלי שיגידו לי ש"אני כבר לא בת 18",

אני בוחרת להנות ממה שאני נהינת ממנו, בלי להתנצל על זה, אני בוחרת לגנוח מהנאה, לזעוק מכאב, ולכתוב על כך אחר כך- רק כי זה מחרמן אותי.

אני בוחרת לצלם ושיצלמו אותי.

אני בוחרת להתגאות.

אני בוחרת בהתנהלות עצמאית כלכלית. קשה ככל שתיהיה לפרקים, היא שלי לגמרי ולחלוטין, והיא לא רעה בכלל, בשורה תחתונה. ודווקא מהקושי מגיע העוצמה והידיעה הכל כך פשוטה- אני יכולה לגמרי לבד. המסוגלות- מחזקת.

אני בוחרת לבעוט (איך היא אומרת?) חזק ומהר במי ובמה שעושה לי רע.

אני בוחרת להקשיב גם למילים אבל גם למעשים.

אני בוחרת במי שבוחר בי. בוחרת להיות עבור מי שגם בוחר להיות עבורי.

אני לומדת לבחור בטוב - עבורי.

 

ובתוך כל זה- אני בוחרת לתת לך את כולי, אדוני.

אני בוחרת בך.

לפני 4 ימים. שני, 16 בספטמבר 2019, בשעה 09:32

הייתי שקטה יותר מהרגיל. לא הייתי מרוחקת. רק שקטה. 

אני תוהה היום אם הוא שם לב.

הכנתי לנו ארוחת ערב. 

הוא פתח בקבוק של יין לבן. 

זה לא היין שאני אוהבת אבל הוא לא היה לי פחות טעים.

 

ואז הוא שאל.

והתחלתי להסביר. ולבכות. ולהסביר ולבכות.

ולא יכולתי להפסיק לבכות. 

כי הרגשתי אשמה ופחד. 

הרגשתי צער ועשיתי מה שאני עושה כל כך טוב- הענשתי את עצמי. גם באותה הארוחה וגם במהלך כל  אותו היום.

 

ככה זה סאביות מפגרות.

 

הוא רק חיבק אותי.

וגרם לי להרגיש טוב.

גרם לי לסלוח לעצמי.

להרגיש שלווה.

 

ורק אחרי זה הצלחתי לחייך לנוכח כמה שהוא מרוצה מהסימנים השחורים שיש לי על האחוריים. 

זה כל כך נדיר שיש לי סימנים,

שזה מחייך שיש אותם.

 

כשהכרנו, הוא הבטיח לי שהוא יסמן אותי עם ידיו. לא עם קיין, לא עם שוט, לא עם שום כלי משחיט שהוא. עם ידיו.

הבטיח וקיים.

 

לפני 5 ימים. ראשון, 15 בספטמבר 2019, בשעה 11:08

זן נדיר.

 

 

אני יודעת שאכזבתי אותך, ואני מתקשה להכיל את זה.

 

הייתי רוצה לפתור את זה ב"נשלטת בלאי".

אבל אני לא.

זה בגלל שאני לא- שאני חשה קושי גדול כל כך להכיל אכזבה שלך כלפי.

 

אני מבקשת סליחה.

 

לפני 6 ימים. שבת, 14 בספטמבר 2019, בשעה 08:16

כשדיברתי איתו בטלפון מראש הוא אמר לי שזו מסיבה של אירוטיקה, עם כל גווני הקשת המינית.

שאלתי אם גם בדסמ. 

לזכותי יאמר שוידאתי.

הוא אמר שכן.

 

אז התארגנו , התלבשנו והגענו.

וגילינו שהקשר בין המועדון לבדסמ היה מקרי ביותר.

זוגות זוגות של אנשים נוטפי זימה, בלי איזה ספנק אחד לנשמה. 

בלי הסאונד של הקיין חותך את האוויר.

בלי איזה עבד נרצה סוגד לרגלי מלכתו.

 

אני מודה שהתבאסתי. 

רציתי להיות אני ובתוך כל הוניל הזה- התקשתי. 

נוכחותו של הקולר החדש לצאוורי, חייכה אותי מצד אחד ומהצד השני, רציתי הזדמנות להרוויח אותו. לכאוב בעבורו.

ובתוך כל האפור הזה, נמנעתי  מלשחרר ולהיות פומבית.

 

חיכינו שהמתחם יתמלא. ואז הלכנו לעשות סיבוב. 

 

מעבר למתחם המיטות האדומות המאוסה והמובן מאליו, מצאנו קרוס. 

זה לא קרוס שאפשר להקשר אליו. זה קרוס בכאילו. עשוי זכוכית שחורה.  הצלפה אחת לא נכונה של הקיין וצריך יהייה לדאוג לפינוי השברים מהריצפה.

אבל הנוכחות של הקרוס שחררה אצלי משהו. כאילו אמרה "הנה, זה המקום שלך. פה זה בסדר".

 

התחלנו סשן.

סשן מול קהל ונילי כמעט לגמרי. קהל סקרן. 

לאט לאט הקהל סביבינו הלך וגדל וזה הרטיב אותי וגרם לי להתאמץ עוד. 

הרגשתי את המבטים שלהם עלינו, ועל הדינמיקה שלנו. הרגשתי שהם מבינים שהם צופים, הלכה למעשה- בסקס אחר.

המעבר משם לבמה המרכזית של האירוע היה קצר.

משולהבת ממנות כאב גדולות שקיבלתי, חצי עירומה על הבמה המרכזית, הכנסנו קצת פצפוצים לתוך הערב הונילי הזה.

רק אני והוא על הבמה מול כל הקהל. 

ומנהל האירוע ששומר שאיש עוד לא יעלה לשם.

 

בסוף הסשן,

כשממש כבר הגעתי לקצה שלי, אחרי שאני חוטפת כמעט ללא הפסקה כ 4 שעות,

הוא הוריד אותי על בירכיי ולקח לי גם את האוויר. 

 

בבוקר שאחרי, היום, אני חושבת שסה"כ זה היה ערב די משוגע.

 

אדוני,

תודה רבה לך שהיית סבלני איתי,

שאתה יודע מה אני צריכה ואיך.

ותודה על הקולר המהמם החדש שלי, שאני עונדת על צווארי בגאווה.  

 

 

 

 

לפני שבוע. שישי, 13 בספטמבר 2019, בשעה 18:18

אני מייללת. זה כל הקולות שאני יכולה לעשות בסיטואציה הזו.

"תסתמי ותפשקי" הוא אומר וסוטר לי על פנים הירך.

זה מורגש. הרגליים נפתחות , אבל האנסטינקט לסגור אותם שוב- מיידי.

אני מתפתלת , מתקשה להכיל את המג'יק וונד, לוחץ לי על הדגדגן, מגע גס,  מכאיב לי, מיד אחרי שגמרתי כבר. הכל רגיש מדי והמגע קשוח.

הוא שוכב לי על הבטן. הזין שלו בתוך הפה שלי, ממלא אותי עד הגרון ומונע ממני אויר. 

הגוף מקובע על ידי גופו.

הוא מזיין לי את הפה לאט, בעודו מתעלל לי בכוס עם המכשיר.

המגע של הרטט מענה ממש. אני מתרכזת להכיל אותו. זו משימה קשה.

 

ואז הוא מחדיר לתוכי שתי אצבעות, ואני מתפוצצת בפעם השניה .

לפני שבוע. חמישי, 12 בספטמבר 2019, בשעה 15:25

בא לי לטבוע בעיניים הכחולות וטובות שלך.

 

להתחפר במקום שלי בתוך הלב שלך ולנעול את הדלת.

להתכרבל בזרועותיך החסונות.

 

לקחת הפסקה מהעולם,

מהעומס היומיומי שהולך ומצטבר מהעבודה הבילתי נגמרת,

מהלחץ הנבנה בשיפולי הבטן מהשבוע הארוך.

 

בא לי לברוח לך לתוך הנימים.

לטייל לך בתוך הסמטאות,

לעלות כל גבעותיך,

לנשום את כל פריחתך.

 

להפיק ממך שירה וליצוק בך מוזה.

 

למלא אותך כל טוב .

 

בא לי לתת לך את כל כולי.

קטנה כשקטנה.

שובבה כששובבה.

ותמיד אוהבת.

תמיד חמה.

 

איזה מזל שממש עוד רגע מגיע יום שישי.

ובשישי הזה- אתה קרוב אלי.

 

געגוע