בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Thoughts

כל מיני.
לפני יום. רביעי, 19 ביוני 2019, בשעה 10:33

טוב,

מחפשת רעיונות יצירתיים לשבירת הדאון הרציני בעקבות דפיקת הרכב על הבוקר.

 

הצעות יתקבלו בברכה.

 

נ.ב.

לי שלום

 

 

נ.ב.ב

זה צריך להיות משהו שניתן ליישום בעבודה

לפני יום. שלישי, 18 ביוני 2019, בשעה 15:33

וזה מה שקיבלתי:

 

יחד עם הלינק התואם :

 

https://www.h-i-h.co.il/product/%d7%97%d7%a9%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa/

 

 

עכשיו אני מודה,

לאורך השנים, מדי פעם,

מישהו שולח לי איזה חשופית מקסימה שהוא נתקל בה,

אבל זה?

לגמרי חמוד ומחייך.

והכי אני! מענטזת עם עקבים במשקל עודף 😎

 

 

תודה.

 

לפני יומיים. שלישי, 18 ביוני 2019, בשעה 09:03

לפני 3 ימים. שני, 17 ביוני 2019, בשעה 00:30

הוא ישן כעת ואני עדין מוצפת רגש.

וזה מותר לי- להרגיש.

 

תחושת השליטה נלקחת ממני ממש מהרגע הראשון בו הניילון עוטף את רגלי. אולי זו הסיבה שאני אוהבת את זה כל כך.

חוסר שיוי המשקל.

אבל בשלב הזה הידיים עוד מאזנות את יתרת הגוף כך שזו לקיחה חלקית.

כשהוא עוטף גם את הידיים אני לגמרי חסרת אונים.

אני חוששת ליפול על הריצפה- קדימה או אחורה. אני חוששת לשבור משהו.

ויש לי פה רק שתי ברירות במצב הזה- לסמוך עליו או לסמוך עליו עוד יותר.

 

החום עוטף אותי מיידי. מחבר אותי לתוך עצמי ואני יכולה כמעט לחוש את המח שלי צף בתוך אמבטיה של בועות.

זו תחושה ראשונית כל כך.

אני תינוקת בתוך רחם ענק המחייה אותי.

מגן עלי.

מקנה לי גבולות ברורים.

 

הוא מרים אותי למצב שכיבה. מרים, כי אני עומדת באמצע הסלון. ובמצב הזה- עטופה למשעי- אין לי שום יכולת להזיז את עצמי. אפילו לנתר אינני יכולה משום שבירכי אינן יכולות להתכופף. אני לגמרי בידיו. בחסדיו.הוא משכיב אותי על הבטן.

 

את השלב הבאה של הסשן אינני יודעת איך לתאר מלבד המילה- סערה.

דילדו נדחק לי לתחת.

הוא לא קטן במיוחד. זה כואב לי. וזה ללא הכנה. אך זהו כאב מהול בהמון עונג. עונג מהרחם בו אני מצויה ועונג מידיו בכוס שלי. חודרות אותי. מעסות אותי.

אינני מסוגלת לזוז כלל. לא לברוח קצת מהמגע הכואב. לא לזוז לקצב המיוחל בעונג.

המוח שלי, מפוצץ באנדרופינים, כנהג שיכור על הכלי שהוא גופי- משייט על 100 בכביש של רחוב משולב.

אני נבלעת בתוך התחושה.

הניילון, בניגוד לחבלים, עוטף כל סנטימר מגופי. מונע ולו תזוזה מינימלית.

אני מותרת בעצם רק לדבר אחד ויחיד- להרגיש את מה שהוא רוצה להעביר לי.

רק להרגיש.

זהו.

להרגיש כל זמן שהוא משחק. כל כמה שבא לו לשחק.אני צעצוע.

 

מהר מאוד אובדת  לי תחושת הזמן.

פעורה בכוס. פעורה בתחת. מוגמרת וכאובה.

למילותיו.

לרצונותיו.

 

 

 

 

עוד רגע הוא ישלח אותי לנוח.

ואני בתמימותי אפילו אצליח להרדם.

זה לא להרבה זמן.

היקיצה תהיה חדה וכואבת, לנוכח הזין שלו מפלח לי את התחת, על יבש, מתוך שינה.

 

 

מותר לי רק להרגיש.

 

 

 

 

 

 

 

תודה.

לפני 4 ימים. ראשון, 16 ביוני 2019, בשעה 10:23

השיח האחרון בינינו הוליד את הזכרון בדבר הטקסט הזה, שלא פורסם מעולם.

 

למעשה , יש רק אדם אחד נוסף מלבדי שקרא אותו עד היום.

 

התובנות שם לא קלות.

ומעבר לבנאליות  של "יש פנטזיות שלא צריך להגשים" או "הדמיון עולה מעל הפנטזיה".

 

הרי יש פה התעסקות במהות המזוכיסם שלי.

 

אציין רק, כי זה קריטי להבנה (שלי, בטח ששלי), שבשום שלב לא הייתי בסכנה, יכולתי לעצור והייתי בסביבה מוגנת ושמורה. אף גבול שלי, שהצבתי מראש, לא נחצה.

ופה טמון גם מקור המזו.

*אני עשיתי את זה לעצמי*.

*אני מסוגלת להכאיב לעצמי באופן קשה יותר*

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הלב שלה רועד.
זה היום.
היא רוצה ולא רוצה.
היא בעיקר לא מבינה איך היא הגיעה לסיטואציה הזו.
אבל היא לא מבינה מה זה כשלון.
אין כשלון.
אז היא מתניעה את הרכב ונוסעת.
היא מוצאת את המקום בקלות. המחקר הקצר שהיא עשתה מבעוד מעוד מקל עליה.
היא מחנה.
זה לוקח הרבה כוחות נפשיים לצאת מהרכב ולהתקדם לנקודת המפגש.
אבל היא עושה את זה.
 
היא רואה את האיש הזר מולה, האיש המשלם.
היא מרימה לו קלות את ידה הימנית ומראה לו את הרעד שאוחז בגופה. 
הוא שולח אותה להתארגן.
היא מחליפה בגדים ומנקה את הראש ממחשבות.
חדורת מוטיבציה ומועקה. המועקה לא חיובית.
היא חוזרת לחדר ומחייכת חיוך גדול ומזויף.
ואז הוא נכנס להתקלח.
הרגש מציף אותה והיא מתחילה לבכות.
היא לא מבינה מה היא עושה שם.
אבל היא שם ואין אפשרות לכשלון.
 
הוא יוצא מהמקלחת  מתחיל לגעת בה.
קשה לה לשחרר.
היא יונקת לו את הזין לבקשתו, ומתחילה לדמיין מישהו אחר. אותו.
הוא שואל מה היא רוצה.
"אני רוצה שתזין אותי בתחת" היא אומרת. כי זה מה שהוא מבקש ממנה להגיד. היא על אוטומט. טייס אוטומטי מרחף בתוך ראש חלול ממחשבות.
הוא משמן אותה, מכין עם אצבעותיו ולובש קונדום.
כשהוא חודר את אחוריה הרעבים היא גומרת בשאגה ענקית.
היא מרגישה אשמה על הגמירה.
היא לא מראה לו. היא מראה לו נועם ורוגע ורצון. היא יוצרת לו אינטימיות שמקלה עליו ורוצחת אותה מבפנים.
הוא לא אשם שהיא מכוערת.
יש לה עוד שעתיים כאלה, היא אומרת לעצמה, והיא תעשה כמיטב יכולתה.
הוא מחליף קונדום ומורה לה לרכב עליו.
היא מתיישבת עליו ומבצעת, מדויקת.
הוא מצמיד לה צעצוע רוטט לדגדגן והיא גומרת שוב, מרוקנת מעצמה. מרוקנת מתחושה ומהרגשה.
הגוף שלה נהנה ובוגד בה וזה יוצר בתוכה רגשות של כעס וריחוק.
כשהיא תגמור בפעם השלישית היא תשנא את עצמה לחלוטין.
את היצור הזה, שיוצא ממנה, שאיננו מחובר לליבו. אך מחייך ונותן רוגע וביטחון לסביבה שלו.
היא שונאת שהיא מבוטלת באופן הזה, ושהיא זו שעושה את זה לעצמה.
לא אדם, אלא מכונה משומנת המגמרת בלחיצת כפתור.
 
הזמן תם.
הוא ישלם לה את האתנן והיא אפילו לא תאמר לו להתראות.
 
בחזרה ברכב, סוף סוף, יגיעו הדמעות הנכונות.
תחושת ריקנות קשה תעטוף אותה.
 
היא תרים טלפון.
"היית צריך להיות שם, מאסטר" היא כמעט תיילל.
זה לא היה לה טוב, אבל הוא השקיע כל כך. והוא התאמץ.והוא בדק והוא ארגן. והא עשה את זה כי היא ביקשה.
קשה לה לאכזב אותו. קשה לה לאכזב את המאמץ שלו. אז היא בולעת את הדמעות פנימה.
היא חזקה.
היא כבר תתמודד.

סהכ זין בתוך כוס.
לא דרמה.
 
 
 
 היא אמנם לא כשלון.
אבל אפילו זה לא מצליח לנחם אותה.
היא הכי מכוערת בעולם.
והיא מרגישה לבד.
 
 
 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 


 
 

לפני 5 ימים. שבת, 15 ביוני 2019, בשעה 08:43

ללא פנים.

 

רחוקה מעצמי.

נעלמת.

 

מתרחקת ממהות ומאמת פנימית.

מאחסנת רצונות במגירות פנימיות נעולות תחת מנעול ובריח.

 

והמפתח אצלך.

כל המפתחות שלי אצלך.

 

הכח אצלך.

כי כך אני בוחרת.

 

מאפשרת לך לנהוג.

סומכת שנגיע בבטחה.

 

נווט אותנו קדימה.

ואהוב אותי.

 

 

לפני 5 ימים. שישי, 14 ביוני 2019, בשעה 18:25

הי, שומע?

תתקרב אלי.

יותר קרוב.

עוד קצת.

עוד , עוד. 

עד שתרגיש אותי מתחת לעור שלך.

עד שתחוש אותי זורמת לך בדם, שולחת זרמים למערכות המרכזיות.

 

 

תן לי ללחוש לך באוזן את רעבוני.

תן לי ללטף, לנשק.

תן לי לעטוף אותך בהילה שלי ובחום שלי ובנתינה.

תן לי לתת.

כמו שאני יודעת, ואני יודעת לתת ממש ממש הרבה. המונים.

 

 

סשן אותי בתאוות הבשרים שלנו.

תטריף לי את המיינד וכוס.

אתה אומן.

 

בוא נעשה את זה אמיתי.

לא רוצה את זה אחרת.

 

הבט לי בעיניים.

 

ואהוב אותי.

 

לפני שבוע. שני, 10 ביוני 2019, בשעה 08:02

אני מתלבשת ומתאפרת.

אבל אני לא מרגישה יפה.

השיער שלי מקבל תשומת לב מיוחדת, כך , שלמרות האופי שלו, שיסתדר איך שאני אוהבת אותו.

ועדין אינני מרגישה יפה.

 

אני יוצאת אליו בחשש מחדר האמבטיה, ומביטה אליו במבט שואל, בלי לומר מילה.

"את יפיפה קטנה שלי. את סקסית בטירוף"

 
 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 

אנחנו נכנסים למועדון הומה אדם.

אין בי פחד.

הוא עושה סיבוב ובוחן מקומות. מחפש היכן יהיה לי נוח. היכן יהיה נח לו. בוחן.

לבסוף נבחר המיקום והוא מתחיל.

החצאית עולה מעלה, רק כמה שצריך,  והוא מנגן עלי את המלודיה שלנו. זה כואב אבל אני רוצה עוד. אני רוצה שהוא יפרוק את כל מה שהצטבר לו. אני יודעת שיש בו להוציא.

הוא לוקח את הזמן. עושה את זה בקצב טוב ונכון. בונה.

אני לא במועדון בכלל. אין פה איש מסביב. זה רק אני והוא והכאב שהוא נותן לי באהבה.

 
 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 

הידיים שלו לופתות לי סביב הצואר, בדיוק כך. איך שאני צריכה ומייחלת.

תוך שניות אני מרגישה לחץ באוזניים, רואה שחור ומאבדת את היכולת שליטה על גופי.

בום. אני מרגישה את עצמי צונחת לריצפה, הגוף שלי איננו בשליטה בכלל אבל התודעה עוד שם. אני ערה למה שקורה לי. אני לא רואה ולא שומעת, ואינני מסוגלת כלל להגיב, אבל אני עדין שם.

הוא מחבק אותי ועוטף אותי. לידי על הריצפה, לאט, כשאני חוזרת להכרה ולשליטה עצמית. פרץ האנדורפינים ששוטף אותי לא דומה לכלום.

זה היי מטרף,

ממכר,

וזה לגמרי שלו.

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


יש עלי קצת סימנים היום. זה מרצועות העור הקשיח.

באופן עקרוני, לסמן אותי זה אתגר לא פשוט.

הוא אומר שזה לא חוכמה לסמן עם קיין או עם שוט. כל אחד יכול. הוא רוצה לסמן אותי בידיו.

הוא צודק.

מגע ידו, בגלל התנופה ובגלל כוחו,  כואב הרבה יותר מן השוט. אך זהו מגע חם. מגע שמעביר תחושה וקירבה אליו. מגע אינטימי מחבר.

גם אני מייחלת לסימון שכזה.

להרגיש. יפה.

 

לפני שבועיים. חמישי, 6 ביוני 2019, בשעה 09:29

עומדים על הריצפה בחדר המקלחת.

הוא תופס אותי בידו האחת בשיער ומצמיד אותי אליו.

גבי צמוד אל חום גופו. קרוב קרוב.

זה נעים לי ואני נצמדת עוד, כמה שיכולה, כמה שיותר קרוב. אני רוצה לטבוע בו.

אני מחייכת ותוהה אם הוא רואה את החיוך. אם הוא מרגיש אותו.

אני כמעט מצליחה לחוש את קצב נשימתו.

אני מיללת. רעבה. נשימתי כבדה מהציפייה והרצון.

 

היד השנייה שלו חודרת אלי.

הוא אומן. מעביר אלי גלי חום ועונג. גלי השקעה וניסיון. גלי אהבה. מנגן עלי בקצב המדויק הזה. הנכון. הממכר. זה לא לוקח הרבה זמן.

 

המבט שלי נע מבין ההשתהות והפליאה על כמות הנוזלים היוצאים ממני והנראים בבירור על ריצפת הפורצלן של חדר האמבט, לבין המבט שלו, המשתקף אלי מן המראה.

זה מיוחד לראות אותו כך.

לרוב, אני עם גבי אליו ואינני רואה.

אבל הפעם ראיתי - את העונג שלו ממגע בי, מהעונג שהוא גורם, את התשוקה שלו כלפי כפי שהשתקפה בבירור, גם מהמראה, וגם מהנוזל הצלול שניתז על הרצפה, וכיסה אותה בשכבה עבה של צורך ופורקן.

 

אני עומדת שם משתוממת מהמראה שנגלה לעיני.

שלי. שלו.

לפני שבועיים. רביעי, 5 ביוני 2019, בשעה 14:18

אפשר להתגעגע לדברים שעוד לא קרו?

להתגעגע לפוטנציאל?

 

להתגעגע למימוש שלא מומש בהוויה שלנו, אך התממש זה מכבר בראשינו וליבינו.

חימם לנו את הדם והרחיב לנו את הלב.

וצחקנו שם. והינו  וחיינו כמו מעולם לא בעבר.

 

ומשכך, איך יודעים לזהות בין עולם האמת ולבין עולם ה'לכאורה' הזה שאנחנו חיים בו.

היכן עובר הקו בין הגעגוע הגנרי הארצי, לגעגוע כמיהה שכזה, שהוא כואב בנו לא פחות וחסר בנו אולי אפילו יותר.

 

 

תחבק אותי חזק היום.

תגרש ממני את השדים ששמים את המחשבות הדביליות האלה בראשי. אלא ואחרות.

תחדור אותי. חזק חזק.

וגם אוהב.

קח אותי אליך.

שמור עלי , מפני. לפני שאני מתפזרת.

ותן לי לב. שלך. 

תן לי בטחון. בך.

 

 

חבק אותי חזק היום,

ובשתיקתי, 

הוכח לי נוכחותך בי.

היה.

 

וכן. מתגעגעת.