יומן מסע

יש עכשיו צבע אדום ותכלס אין כמו לנצל זמן ממ"ד בשביל בליל מחשבות מזויין על פני מרחב נתון של דף כלובי.

צבע אדום בחמ"ל צבאי תת"ק ללא פלאפונים, איפה שביליתי את מרבית הצבע האדום שלי עד כה, לא באמת מאפשר את זה. אלמלא כך, לבטח כבר היה הבלוג הזה מכיל פי כמה וכמה רשמי מלחמה.

אתמול קנינו מזרן חדש ויקר.  נוצץ עם קשיחות בינונית. קורא לי בשמי.

עוד כחודש נזכה לחנוך אותו. מחכה לזה.

בנתיים יש לי דילמה מה לעשות עם המזרן הנוכחי. לזרוק, או לעטוף בניילון ולאחסןן במרפסת? מצד אחד זה קצת יכער את המרפסת ויתפוס בה מקום. בצד שני זה יאפשר יותר לארח, ויפתח אופציות לאירוח "לוהט" על הריצפה בסלון. ויש לי סלון גדול. באמת מזמן לא אירחתי. בטח לא לבדסמ. בטח לא לפליי. וזה לא מתאים עכשיו,  אני יודעת. אבל בא לי.

מה אתם אומרים? 

מה הייתם עושים?

בנתיים, כאמור בעודי בממ"ד, חשבתי על זה שמצד אחד אי אפשר לעשות סשנים בממ"ד, כי זה החדר של הקטנה וזה פחות מתחבר לי. אם כבר ddlg אז אחד אמיתי, אבא- תחנך אותי, תשמור עלי, תעטוף אותי. אני לא צריכה לא חיתול ולא מוצץ. אני צריכה אבא.

ומצד שני, כל החוסר אונים שאני מאוד מאוד אוהבת תכל'ס קצת פחות מומלץ בזמן אזעקה. 

אז הפתרון המושלם הוא שתשכב עלי.

כמו היום.

שמחצת את הגוף שלי כנגד הגוף שלך באופן שמנע ממני תזוזה קליל. 

וכשהגיע העונג בין הרגליים, ולא עלה בידי לסגור אותם כדי לקדם את העלייה של הגוף מהר יותר מעלה, העונג התעצם.

ואחריו זעקת שחרור.

שהייתי צריכה. 

אני אוהבת לגמור איתך.

אתה יודע את זה, נכון? 

סהכ זה היה ניצול זמן יעיל ביום חופש.

ללא מילואים וללא עבודה לראשונה ב 26 יום.

כמובן שאוננתי את נשמתי עד שכאב לי הדגדגן ונתפסו לי כל השרירים ברגליים.

הספק מרשים ביותר לכל הדיעות (שלי).

מתה הסוללה בשני הצעצועים לסירגין. וחרא עלי זמן הטעינה. 

בהתחשב בזה שהוא במילואים, צריך להחזיר אלי הביתה את כל הצעצועים שלי שכרגע אצלו בבית. לטיפול מקיף גם בכל החורים ובמידת האפשר גם בפטמות.

אם כבר אוננות בכאב, אז כמו בתחילת הדרך לפני עשור (רגע,  מה כתבתי עכשיו?! עשור?! וואלה עשור)- עם מלא צעצועים ותפאורה ורעש. 

אז מה אמרנו לגבי הפיצויים? 

זה נחשב פציעה עקב פעילות אויב?

חבל ששיפוצניקים עסוקים עכשיו בכל הארץ.

אחרת מישהו בטוח היה יכול לתת לי הצעת מחיר לחיפוי קירות בולע רעש בחדר ההורים.

יום רביעי אני (סוף סוף) משוחררת ממילואים. 

אחרי שעושים הרבה זמן גם עבודה וגם מילואים במשמרות לא משמרות , פתאום רק עבודה מרגיש לגמרי כמו חופש :)

מפה לשם-

רעיונות מה לעשות ביום חופש שלי יתקבלו בברכה :)

ואני יכולה להוכיח את זה בצורה כמעט אמפירית. 

אם נניח שיש 8 מיליון אנשים במדינה. 

4 מ' מהם גברים.

כ 2 מיליון חיים באיזורים שיכולים להתאים גיאוגרפית. 

אני אגיד 2.1 שיהיה לי קל מתמטית. 

2/3 מהם או זקנים מדי או צעירים מדי. נשאר 700 אלף.

יותר ממחצית מה 700 אלף נשואים. (כ70% באיזור הדרום)

נשאר כ 200 אלף בפוטנציאל. 

עכשיו, 

נוסיף לזה בדסמי, כך שהבדסמ שלך תואם את הבדסמ שלי- ונחלק ב 100.  (סתם כך מקצה השרוול, אם כי אפשר לטעון שזה אפילו מקדם קטן מדי)

נשאר 2000. 

עם מנת משכל ואינטליגנציה ריגשית תואמת, שוב , נחלק ב 100. 

נשאר 20. 

עם חמלה, והכלה, ואהבה בלב. 

ושגם ירצה אותי. 

נשאר 1. 

רק אתה.

זה באמת נס.

באופן מוכח ומדעי.

:)

זה בפירוש סבב המילואים הכי קשה שהיה לי מאז שחזרתי להתנדב למילואים. 

אולי זה בגלל השילוב עם העבודה וזה שאין לי זמן להתאושש ברמה שמתבלבלים לי הימים, ואולי זה בגלל שהזדקנתי. ואולי זה בגלל שגם הוא עושה מילואים ויש ריחוק פיזי בילתי נסבל בינינו. 

ויש גם את השפעת שלא עוברת והשיעול הטורדני הזה, שתוקף אותי כמו טייסת 494 בצי האמרקאי שתוקפת את דרום איראן.  בעיקר בשעות הלילה והבוקר. מעצבן. 

בחיי שהגיע הזמן לחשוב על פנסיה מוקדמת.

די.

בא לי לקום כל בוקר לפילאטיס בוקר של זקנות במתנס שליד הבית השלי. ואז לשוב הביתה ולרטון אחד על השני. ושתכין מרק טעים לצהרים.

למה לרטון? ככה. שלא יהיה משעמם, ושיהיה מה שיתדלק אותנו. וכי זה מה שזקנים אוהבים עושים.

וללכת להליכות בים ולנשום אויר מלוח.

אולי לטוס איתך לחול מדי פעם. כן כן, גם לאירופה, למרות שנמאס לך כבר מאירופה.

בא לי ימים של יחד וצחוק ובדסמ. 

ובנתיים יש פה רק אזעקות וירוק של מדים. 

טקטיים- במקרה שלך. 

היו לי אמביציות פעם. ממש לא מזמן.

ומה שנשאר מהם זה השאיפה להכנס איתך למיטה ולברוח מכל העולם.

אומרים שבימי מלחמה יש תופעת לוואי של אכילה ריגשית. 

כנראה אצלי יש תופעות אחרות.

אבל יש גם רגעים של פעם. שבהם אני נשארת אני. 

כמו הרצון הזה שלי לזין שלך בתחת שלי, בעוד ידך מעסה לי את הדגדגן ואני צורחת אורגזמה ומתכווצת עליך באחורי. 

סעמק.

אולי רגע לפני המוות לא באמת רואים את כל החיים שלך עוברים לך מול העיניים.

בעצם לא רואים כלום. וגם לא באמת שומעים או מרגישים אפילו אם נפצעים עד דם או אם יש בכי וצעקות ממש ממש בסמוך. 

כל האדרנלין צף למעלה ונאחזים בשבריר התקווה שזה יסתדר, ושזה בעצם לא נגמר כאן. שמשהו ישתנה, שבריר השניה האחרון. שתינצל. שאנחנו בסרט וכבר שניה נתעורר ממנו.

איך אירועי קיצון משפיעים עלינו? מעצבים את מי שאנחנו? אולי זה לא סטרס. מונח שגור מדי.

לא ptsd. אולי זה דיכאון. ptdd. אולי זה פחד. ptfd. אולי זו בכלל אדישות ptid.

צריך להמשיך לחיות למרות שאנחנו מתים מפחד. כל יום אנחנו חיים עוד קצת עד שהפחד מתמוגג ואנחנו רק מתים. 

אני אוהבת את הדירה שלי כל כך שממש לא בא לי לצאת ממנה אפילו לא לדברים שחובה לעשות כמו עבודה או קניות. או חיים.

ואני אוהבת להיות איתך. 

לעשות בדסמ איתך. 

כמו אתמול במועדון.

אוהבת את הצליל המטורף הזה שהכלי הזה עושה על התחת שלי, אחרי חימום ראוי לשמו, כשהוא פוגע באופן מדויק ביותר באחורי. אוהבת את הקצב הזה, של שמירת מרחק, בין מכה למכה. פאק. עשרים ואחת עשרים ושתים. פאק. עשרים ואחת, עשרים ושתים. פאק. ושוב ושוב.

אוהבת לעשות בדסמ פומבי איתך.

 וגם פרטי. 

אולי זה מה שרואים רגע לפני המוות. את כל הדברים שאנחנו אוהבים. 

ואם במקרה המוות לא לוקח אותנו, נאות לתחינות ולתקווה, ומחכה לנו עוד קצת, אולי , רק אולי, לעשות את מה אנחנו אוהבים זה בעצם הדבר היחיד שנשאר לנו לעשות.

איזה סופרלטיב או מילת תיאור מתאימים במצב הזה, שבו את מתה לזין שלו,

באמת אבל,

חרמנית ממש ומצפה,

ומה שאת מקבלת זה זין בתחת והתעלמות טוטאלית מהכוס.

והכי משפיל שאת גם צורחת אורגזמה לתוך כרית, בזמן שהכוס המיותם שלך ממשיך לבכות את יתמותו דמעות תנין.

עוד לא החלטתי, אם הנקודה הזו, שבה הגוף שלך עובר את נקודת הכאב ומתחיל להנות מהחדירה הפולשנית, היא יותר משפילה או יוצר מחרמנת.

בכל מקרה מה שכן ברור, בזמן שהראש שלי נדפק על המסגרת של המיטה, זה שתאים שהולכים לאיבוד כבר לא ישובו.

ושאת הכי יפה לא כשאת בוכה. שאת הכי יפה כשאת מטומטמת. מזין. בתחת.

כמה שהחיים שלך היו לבטח יכולים להיות הרבה יותר שלוים בלעדי. 

תחשוב על זה, 

בלי אף אחת שתנשך אותך נשיכות קטנות ומעצבנות לתוך בית החזה והסנטר בדיוק בשניות האלה שאתה מת להרדם, ובלי אף אחד שתגנוב לך את השמיכה או תחמם עליך רגליים קפואות כשגם אתה בשיא הקור. 

בלי אף אחת שתתקע בך אצבעות באמצע הבטן, רק כדי למנוע ממך לישון ולהמשיך לפטפט איתה באמצע הלילה, 

בלי אף אחת שתשגע אותך עם תוכניות מפורטות לפרטי פרטים מיותרים ואזוטרים לגבי אירועים שאולי יקרו בינינו עוד כמה שנים ואיזה חיים ננהל אז, 

בלי אף אחת שתדאג, או תחשוש, או תפחד. 

בלי אף אחת שתתכנן מדי, ותדבר מדי ובכלל- מדי. הרבה יותר מדי - מדי.

כל כך הרבה יתרונות היו יכולים להיות בחיים שלך, שלפעמים גם אני לא מבינה למה ואיך זה,

שכשאני קצת נושכת,  או מעצבנת עם האצבעות, אתה תופס בחוזה, לא מחזיר, מחנך, מרסן.

וכשאני קופאת מקור, אתה מכסה אותי בשמיכה ומכין לי כוס תה, 

וכשאני מפטפטת, אתה מסנן מה חשוב ומה חשוב פחות. פרופורציונלי.

וכשאני דואגת אתה מרגיע אותי.

וכשאני מתכננת יותר מדי אתה מתעצבן.

ואיזה מזל בכלל יש לי, שיש *לי* מין שלוה שכזו.

זיין אותי שקט. 

רגוע. נעים. מלטף. עם מבט עמוק בעיניים וזיעה מתערבבת. עם אוירה של רוגע ונשיקות חמות. עם ליטופים מרפפים. עם החומר ממנו כתובים רומנטים מתקתקים.

זיין אותי מתפרץ. 

מאפס למאה. תאנוס. תיקח. תכבוש. אל תשאל. אל תבקש רשות. אל תתנצל על מה שיש. אל תתחשב. טורנדו. 

זיין אותי מרוסן.

במידה. כמי שיכול אבל בוחר שלא. כנס לאט. יותר לאט. עוש יותר לאט. תן לי לבכות לכל אורכך. אל תתפתה להקשיב לתחנוני. תחזיק אותי ואותנו על קצה הייצר. 

זיין אותי מחושב. 

שקול כל צעד. בחר בדרך. התווה את הלילה הקרוב. תעשה תוכניות. תעמיד בהן כלשונן. תכנן את הקרוב והמתוק והלא צפוי. בצורה טקטית עם כוונה אסטרטגית. 

זיין אותי פראי.

לא מבוית. לא מסונן. ללא פילטרים. אינטסטנקיבי ומהבטן. מתוך האמת הפנימית שלך. 

על חמישה זיונים עומד הלילה.

וחמשיתם שלך. 

שנה טובה , גבר שלי. 

שהיא תיהיה בינינו- לכל הפחות כמו זו שחלפה.

הפעם הראשונה הזו, ממש ממש מפחידה. ואני, בניגוד למה שאפשר להבין מהפוסט הזה, דווקא סאקרית של פעמים ראשונות. הכל נראה לי גדול מדי וחדש מדי, ולא מוכר וזר ו... ו.... ו... 

וכן, זה זמני . וכן הכל יהיה טוב! הכל כבר טוב. 

ובכל זאת החדש מוזר לי כל כך.

גדול מדי. 

שקט מדי.

מחר כבר יהיה יותר רועש. ..

רועש טוב.

מה עושים עם דברים חדשים, גבר שלי?

איזו עטיפה צריך לקרוא כאן? ולקרוע? :)

איזה סרט לפרום?

יושבת עם רגליים על השולחן בסלון גמורה מעייפות, מזפזפת קצת בנטפליקס , ממתינה למים חמים. 

עידן חדש.