יומן מסע

קשה ללכת להליכה כזו, ארוכה, אחרי שמזדיינים כמה שעות.

מרגישה את כל השרירים במסלול בו לפני כמה ימים  בכלל לא הרגשתי קושי.

תוהה אם זו הוכחה שבכל זאת סקס שורף קלוריות, או שזה סתם אני הפדלאה.  לא ברור. 

~~~~~~~~~~~~~~

אני לא יודעת מה פספסתי בזה שלא נסענו הבוקר לטיול אליו תכננו כל השבוע לנסוע. 

אבל אני כן יודעת מה הייתי מפספסת אם אכן היינו נוסעים.

בחירה קלה.

~~~~~~~~~~~~~~

"אני אוהב לזיין אותך בתחת".

אני כבר לקראת סוף ההליכה ושניה לפני זו הייתה שיחה פשוטה ביותר, על ילדים והרגלים ועבודה ועל אה ודה.  ואז הוא אומר שהוא אוהב לזיין אותי בתחת. 

"אני אוהב שזה על יבש ושאת צועקת כי כואב לך, ומתנגדת קצת"

אני משפילה ראש כדי להסתיר חיוך ענק.

"אני מביך אותך?"

"לא. אתה מחייך אותי. זה נעים לי".

"את היית מאוד סקסית היום" 

הוא אומר לי בדרך חזרה. אני לא מרגישה כזו. אז זה כאילו הוא שומע אותי בלי שאני אדבר. מסונכרן איתי. 

הוא היה סקסי מהרגע שהוא הגיע. הוא כל כך סקסי לאחרונה שאני מרגישה לא מספיק. זה מדרבן אותי לעבוד יותר. להיות ראויה. 

כל כך הרבה תשוקה בנשיקותיו אלי, חם במגע כשאני צריכה חום, קשוח כשצריך להיות קצת יותר קשוח. ומצחיק. מעיף אותי מדיסוננס של ההליכה בין הכאב ובין רמות הצחוק בינינו. 

זה מקשה עלי לקבל את הכאב, וזה כיף. בוזמנית.

כאילו הנשמה שלי, והלב שלי, הם תויי קריאה, והוא מעלעל בהם לפני המוסיקה שהוא יוצר. 

היה גם בדסמ כייפי. לא רציני מדי. ולא רשלני. מדויק. לא מעט. אבל איכותו לא נבעה מעוצמת המכות או יכולת העמידה שלי ואפילו לא מהכמות.  היא נבעה מהתקשורת הסמויה בינינו. מהאינטימיות הריגשית והנפשית שהצלחנו לבנות. לכל כך הרבה מילים ורגשות שנאמרו לי בין השורות. למוסיקה שנוצרה. 

 אם אני אכתוב שהיה לי כיף, זה לא יעביר את העוצמות  שהיו. 

ואף על פי כן- היה לי.

היה לי מקרב מאוד אליך. 

ואני רוצה עוד.

עוד קרוב. 

ועוד ככה.

אני מקווה שאתה מרגיש זהה.

~~~~~~~~~~

אחרי הרבה זמן של מניעה אי רצונית. מה זה מניעה אי רצונית? זה כזה שאת לא מאוננת כגפך, וכשהוא נוגע בך, הוא הורס לך אורגזמות רק כשהן מתחילות. אחת אחרי השניה.

אל תשאלו אותי על רמות התסכול והחרמנות. 

ואז, בעמידה, עם הפנים לקורות העץ,  הוא מחדיר אלי אצבעות ומצמיד אלי את המכשיר, ולא עובר הרבה זמן, ואני גומרת שם על הקרוס. 

צורחת אורגזמה חזקה.

וכשאני נרגעת ומביטה בו, בפנים הטובות שלו צמודות אלי, ומחייכות חיוך קל שובב, זה כאילו אני מסוממת.

והוא הסם, והדילר, והתקציב

ואני צריכה עוד.

זה מרגיש כאילו לא כתבתי עידנים. 

וזה לא שלא היה לי על מה.

נראה לי פשוט, אולי לראשונה בחיי, בטוח לי כל כך וששליו לי כל כך, שלא מרגיש לי שהכתוב ידע להעביר. ואתה הרי תמיד תחפש את מה שבין השורות. 

אתה תדאג. ותריץ תרחישים בראש. ותעסוק במיחשוב יתר. 

יש לך לפעמים נטיה מוזרה כזו, לחשוב על דברים הרבה הרבה יותר מדי.  אני מזהה את זה כי גם אני כזו.

ולא צריך. 

מספיק להיות אופטימיים. 

מספיק להרגיש.

ומספיק לראות. 

מספיק להאמין באהבה.

לפעמים אני מתקשה לראות, אבל אפילו אני רואה.

אותך.

אותנו.

אני מעריכה. ואני יודעת שגם אתה. ושאיכפת לך. המונים. 

וזה עושה לי טוב לבנות איתך משהו אמיתי ויציב, עמוק ואיתן, שלא תלוי על חוט שערה, ושלא כל סערה תאיים על היותו. משהו עמוק, אהבה אחרת, בוגרת. 

מה השפיע עלינו, עלי- יותר? הזמן שעבר ונותן את אותותיות בגיל ובמצבור הדברים שחוינו, כל אחד במקומו? או אולי הייתה זו המלחמה, המפגש הכל כך קרוב עם המוות, שבאופן פרדוקסלי עשה סדר במה שחשוב. 

 יש לי משקעים מהכל.

פוסט טראומה מהחיים. מלחיות. מלשאוף ומלנשוף.

אני נטענת מהחיבוקים האלה שלך, שמגיעים באמצע שום מקום, כמו אז, במטבח.

אני מתמלאת חיות ושובבות ומשחקיות, כשאתה לוקחת פיקוד במיטה ובדרך אליה וכל הסאדו יוצא ממך. 

אני מרגישה ערך כשאתה מפלח אותי, משפריץ אותי, מגמיר אותי. 

אבל הכי הכי,

באופו חד חד ערכי שלא משתמע לשתי פנים-

אני מרגישה ביטחון כשאתה ישן שליו לידי. 

אני מרגישה ביטחון בנוכחות שלך בחיי,

אני מרגישה בטחון מנטאלי איתך.

אני מרגישה ביטחון באהבה.

ככה בא לי שתרגיש. 

כל הזמן.

זה הגיוני עבורי לכתוב על הסשן שהיה כי היה אקסטרימי וממלא במיוחד. וסקסי. ומלא מלא תאווה. גם כי זה סוג של עיבוד, וגם כי זה זיכרון. לפעמים אני אוהבת לקרוא אחורה, ולהזכר בפרטים, בחויות. בתחושות. 

ותיכף אני אעשה גם את זה. 

אבל יותר חשוב לי לכתוב על השלווה שאתה מביא לחיי. על הרוגע והביטחון. 

ואני חרדה לפעמים שזה זמני ונקודתי ויברח לנו. אני חרדה שתשתעמם איתי. שיחסר לך מדי. 

ואף על פי כן, יש לי שלמות איתך. יש לי מינון מושלם של הויה, של רגש, של מאמץ. 

של אטרף בתוך היומיומי. של חיים.

יש לי זוגיות שקיויתי לה המון המון זמן, ועכשיו כשהיא פה, אני הרבה פוחדת לאבד אותה, להרוס אותה. 

ובתוך כל זה אני בוחרת לסמוך בך ולהאמין בנו. ולקוות ששנינו במקום בחיים שרוצה לבנות, יותר משהוא רוצה לאבד, שיודע להעריך את הטוב הקיים, ושיודע הכרת הטוב, והכרת העומק והדבש שטמונים ושניתן לגלות רק עם הזמן.

יש לנו אהבה.

אני מאמינה שהיא תנצח. הכל.

~~~~~~~~~~

הוא מודיע לי, בקולו הרגוע, שעלי לבקש רשות לכל תנועה שאני רוצה לעשות. מלבד נשימה. לנשום הוא מרשה לי. אני כל כך אןהבת שהוא מדבר בסשן. במיוחד כשהכי כואב לי. הדיסוננס בין הרוגע של קולו, לאגרסיביות של מעשיו זה משהו שאי אפשר להסביר בכלל. ואני סאקרית של דיסוננסים.

אז הוא מכאיב לי, הרבה. 

באחת הפעמים, היד נשלחת כמעט באינסטנקטיביות למקום הפגיעה. 

וכמובן-  הוא מחליט להעניש. 

כבר לא חשבתי שאפשר להעניש אותי עם כאב. אבל אפשר. ועוד איך שאפשר. עונש אמיתי.  אפשר להעניש אותי כך, שכל תנועה שלי מעכשיו והלאה מחושבת. 

רק טעות נוספת אחת תיעשה הערב- אני אסובב את הראש לצד השני.  גם על התנועה הזו אני אשלם מחיר יקר.  מחיר שיחסל את הטעויות שלי קליל.

ואז אני אצלול. עמוק.

עמוק לתוך ספנקים ארוכים עם כלים שונים,עמוק לתוך הקיין,  עמוק לתוך הייבבות שלי, עמוק לתוך קוביית הקרח שתידחק לי לתוך הכוס. עמוק לתוך הריח שלך, המגע שלך.

עמוק לתוך מלאות הגוף שלך, שנשכב מעלי לנחמה.

~~~~~~~~~~

אני רואה איך הכאב שלי מעמיד לו. זה סקסי. זה מחרמן.

אני רואה אותו מתגרה מזה שכואב לי.

הוא מחטיף לי עם היד, וזה כואב לי. וכל הנפה שלו, מוציאה צלילי כאב ממני. 

ואני רואה, ממש פיסית לנגד עיני, איך הכאב שלי מעמיד לו.  וזה כל כך יפה לראות. זה מחרמן. וזה מרטיב במיוחד. 

~~~~~~~~~~

לא הייתי בטוחה שאני אכתוב היום. 

כי חשבתי שאולי הגיעה הזמן קצת להוריד גם את מינון הכתיבה. הנוכחות כבר ירדה. רק הכתיבה עוד עודנה. 

אולי לא לגמרי.

אולי רק קצת. 

ואז חשבתי שיש סיכוי שאנחנו עוד נהנים מזה קצת, מהכתיבה הזו. ואולי זו עוד פלטפורמה שלי לדבר איתך. ואולי בעצם, בסופו של יום, יש לזה גם ערך. 

אז באתי לכתוב.

קצת לך. קצת לי. קצת לנו. 

הזין שלו מנסה להכנס לי לחור התחת היבש שלי על הבוקר. ירדתי לו קצת לפני זה, אבל מסתבר שרק רוק זה לא מספיק לנו.

זה כואב לי ואני מתלוננת, והוא קצת צוחק עלי. זה משפיל ומדליק בו זמנית. 

אני אוהבת שהוא מתייחס אלי כך במיטה.  לשימושו המלא.

אחרי שהוא מכניס את הכיפה לתחת ובעצם עובר את הסוגרים ויש סיכוי שיהיה גם קצת נעים מעכשיו, אז הוא פתאום עוצר ויוצא. 

ומחליט לסיים את זה בכוס.

~~~~~~~~~~

אני מתקרבת אליו לנשיקה. אבל אני לא מנשקת. לא מצמידה שפתיים, לא מוציאה לשון. אני מתקרבת קרוב קרוב קרוב ועוצרת. 

אני רוצה לעורר בו מגע ותשוקה.

זה מעורר בו אלימות.

"למי את חושבת שאת עושה טיזינג?"

הוא לוקח אותי בכח ובאגרסיביות שכמעט לא מודעת לכח של עצמו לחדר השינה, מפיל את פלג גופי העליון על המיטה, ונותן לי סדרה של ספנקים כואבים ללא חימום.

מאז, כל נשיקה היא נשיקה.

~~~~~~~~~~

כשאתה מזיין ומסשן אותי, אתה לא רק מזיין ומסשן אותי.

אתה מעביר לי אנרגיה וחיות, כוח התמודדות נגד העולם. רוגע ושלווה.

אתה דוחק לתוכי מלאות ותוכן ועולם.

אתה מעביר לי שמחה ורגש וחדוות חיים.

אתה ממלא אותי ברגש כלפיך, כלפינו. 

כשאתה מזיין ומסשן אותי, אתה לא רק מזיין ומסשן אותי.

משהו מחווט בי לא טוב, אז אני מרגישה לא רק זין או בדסמ, אלא במקום זה אני שומעת שאתה אוהב, שאכפת לך ממני, שאני חשובה לך. אתה מדבר ישירות מהזין שלך, מהידיים שלך, ומהראש היצירתי שלך- ללב שלי, למח שלי. עם כל תנועה שלך בתוכי ועלי.

כשאתה מזיין אותי ומסשן, אתה לא רק מזיין ומסשן אותי. 

אתה נוסך בי ביטחון. 

ועוצמה.

אתה מקרב אותי אליך. 

מה עושים במלון בים המלח בחורף?

מציירים!

איך לא פירסמתי את זה קודם?!

כל הערב הזה היה מושלם.
מתחילתו.
הוא היה רך וחם אלי בצורה יוצאת מהכלל. מלא חיבה וקירבה.  יותר מכל יום רגיל. זה משפיע עלי, מנגן על כל השריטות הכי עמוקות שלי, משקיט מפלצות ומגביר את הביטחון.

אני בכלל לא עייפה, אני מתרפקת עליו. ראש עמוק עמוק בשקע הכתף, האף מסניף את ריח גופו הטוב והמתוק. בטן לבטן, רגל על רגל. ידיים גדולות סביבי.

"אז מה, את רוצה סשן? כי מוקדם עדין."

שאלה רטורית.

"גם אני לא עייף."

הוא מטפס עלי ומוחץ אותי. חוסר האונים הזה של גוף אל גוף ממסטל.
הוא לוחש לי דברים באוזן. אני דווקא שקטה שקטה. אני נמסה מזה. מהסיטואציה הזו. צמאה למילותיו. הטון שלו נמוך רגוע לעומת הלב הרוטט שלי.

"תתפשטי. לא לזוז."

חבלים. אני לא רק לא זזה. אני צוללת. רגל אחת. רגל שניה. ידיים אזוקות מאחורי הגב.
הוא מטפס עלי שוב. לוחש לי.

"את לא תוכלי להזיז אפילו לא את האצבעות."

ניילון נכרך לי סביב האצבעות. גם ברגליים וגם בידיים. אין לי יותר מוטוריקה עדינה. אני כלבה קשורה, שצונחת על ענן בראשה.

ואז מתחיל סשן אימפקט. כואב לי. אני מכילה וממתינה להפסקות הנשימה בין לבין. אני תוהה אם אפשר לשמוע את העונג שאני חווה בין לבין. אם אפשר לראות את אנחת הרווחה של גופי.

הוא לא נדיב עם הזין שלו בסשנים. והוא מאוד נדיב עם הכאב. יש בזה משהו מיוחד, שמחדד סאדיסם מול מאזוכיסם, וגורם לי להיות נזקקת לזין במיוחד. לייחל למילוי.

בסוף הוא מוציא את הקיין.
אפשר להגיד "התגעגעתי" על אימפקט של קיין? זה כאב אחר, הקיין. כאב צורב. ממוקד. ספציפי.
הייתי בתעופה כבר ממקודם, אבל הקיין שולח אותי לעולם אחר לחלוטין.

אני צורחת עונג.
צורחת.
כמו שלא צרחתי מעולם.
מחניקה את הצרחה עם המצעים.
מתנתקת מהגרון של עצמי.
עד שכואבים לי המיתרים.
עד שאני בוכה.

~~~~~~~~~~

תודה.

אני אוהבת שקנית לי נעלי בית לבית שלך. כי ראית שהייתי צריכה.

ושקנית לי צעיף סתם כי חשבת עלי, ביום חמישי כשהסתובבת עם החברים. שתדע לך שאני לובשת אותו המון בכל המקומות הקרים שאני מסתובבת בהם לאחרונה, ואני מסתובבת המון.

אני אוהבת שלקחת אותי איתך לערב ההוא, שהותיר בי חותם בלב ומגנט על המקרר. אני חושבת על הערב הזה לא מעט, שתדע לך.

אני אוהבת שאתה נותן לי את הצד הנח במיטה שלך. 

אני אוהבת שעשית לי חורים בקיר, כי ביקשתי וכי ידעת שאני צריכה, ושבכלל מראש עזרת לקדם לי את האישור. כי יכולת.

אני אוהבת שיש לי ארגז מלא דברים טובים על השולחן. 

אני אוהבת שקנית כרטיסים להופעה לחודש הבא, ואני אוהבת שיש לנו תכניות לשבוע הקרוב. גם אם הן יתבטלו בסוף. 

אני אוהבת שאתה יוזם ואני אוהבת שאתה זורם כשאני יוזמת.

ואני אוהבת שאנחנו מדברים ממש ממש ממש מדברים. ושאתה נותן לי כר מכיל לספר לך על כל חולשותי.

ואני אוהבת שאתה מזיין אותי, או מאפשר לי להזדיין איתך, כשאני ממש ממש חרמנית.

ואני אוהבת שאתה מסשן אותי. ושאתה יצירתי.

מתה על זה. 

אני אוהבת שאתה צוחק מהשטויות שלי, ושאני מרגישה את האהבה שלך כלפי.

אבל בעיקר אני אוהבת, שאתה לא כותב לי הודעת ווטסאפ בוקר טוב, כי אתה מתעורר לידי.

ושאתה לא אומר לי לילה טוב בשיחת הפון, כי אתה נרדם לצידי, לרוב,כשגופך עוטף את שלי.

280 לפני המטר. 

תחילה 10 רצוף, על כל צד.

אחר כך 20.

ואז 30.

לא, לא תוספת של 10 בכל פעם. אלא ספירה מחדש בכל פעם. הוא ספר. אני התרכזתי בלספוג, לצרוח ולנשום בסוף.  להרגיש את הגוף שלו מנחם את הגוף שלי בין לבין. להתרכז ברצון שלי לחדירה. להרגיש את התאווה כלפיו שוטפת אותי.

עד 70. 

280 לפני המטר. 

ואז המג'יק נצמד אלי בין הרגליים. תחילה הרגשת העונג שוטפת אותי והגוף עולה קצת לקראת הגמירה הנבנית. ואז מטר של ספנקים תוקף את אחורי. 

כמה?

אני לא יודעת.  אולי 300. אולי יותר. מכה אחר מכה,  חזקות, בלי הפסקה. בלי סוף. זה מרחיק את הגמירה פיסית, ומקרב אותה מנטאלית. המטר לא מפסיק, ולא מעט. ואז, מתוך כאב שאני מתקשה להתמודד איתו, אבל הגוף  המאזוכיסטי שלי מצליח להכיל, אני צורחת אורגזמה מתוך הסבל. מתוך ההכלה. 

~~~~~~~~~~

יצירתיות.

~~~~~~~~~~

אני בן אדם שצריך בדסמ פיסי נוכח בחיים שלו. גם כאב בטוסיק 🙈, אבל לא רק. 

הגמירות לא אותן גמירות ללא הבדסמ, ומצב הרוח (והסטייט אוף מיינד הנפשי) הוא לא אותו דבר.

בקיצור, צריכה :).

ומצד שני תמיד יש בי את החשש, שמרוב שאני כל כך אוהבת את זה , וניהנת מזה, שזה ישטלת לנו על מערכת היחסים.

תשמור עלינו, אהובי.

תרביץ לי כמו אתמול, ותשמור עלינו קרובים.