יומן מסע

שמרתי את זה כדי שהוא יפרסם,

אבל הוא בחר שלא לפרסם עד כה,

אז לא נשארו לי הרבה ברירות :)

איףףףףףף.

ממש בא לי לחדש את כל תמונות הבדסמ שלי. 

ולעשות חדשות, אקסטרימיות, ונועזות.

יש לי שיערות חתולה על כל החולצה!,😳🐈‍⬛

מסקנות ביניים:

1. תמונות נוף זה הרבה יותר קל.

2. 2000 מטר גובה זה לא בישבילי. גם 1400 זה הרבה יותר מדי.

3. אני אחלה פחדנית. לא בטוח אם זה יותר חמוד או יותר חמור, אבל לגמרי בטוח שזה יותר מדי.

4. קרפ עם שוקולד ובננה מוערך יתר על המידה.

5. יש מקומות נידחים, שאני ממש לא רוצה לגור בהם. אולי רק לישון בהם לילה אחד וגם אז בלי עניין יהיה לי כנראה משעמם.

6. מגלשות של בני 12 זה גדול עלי אפילו כדי לנסות.  של בני 10 היה מהיר מדי. של בני 8- בול. מסקנה- אני מנטאלית וריגשית בת 8. דווקא מתאים.

7. אני יכולה לאכול כמות לא נורמלית של פירות יער. ולהיות לגמרי מסופקת לכל היום. אם הייתי מיישמת דיאטה הזו למשל יום שלם בשבוע שלי, יש מצב שהייתי רק מרויחה.

8. השריית האותי באמבטיה עמוקה תוביל לשקט ורוגע ונעימות. כמה שיותר- יותר טוב.

9. צריך להפסיק להיות כזו ביקורתית כלפי עצמי, ולחייך קצת יותר. אם אני אגלה פעם איך עושמם את זה- מבטיחה לחלוק

10. מתי, מתי כבר פנסיה? 

לתמונות.

וכי הוא ישן.

וכי אני אוהבת וכי הגיעה השעה. 

וכי למרות העייפות ולמרות שהרגליים שלי הורגות אותי-, אין בי טיפת שינה. 

מחר לבטח אמות (לא בשקט).

צריכה להחליף את התמונות שלי בפרופיל הראשי. הגיע הזמן.

אולי מתישהו בחודשים הקרובים אמצע זמן גם לזה.

שבחדר שהזמנת לכם בחו"ל יש גם ג'קוזי.

ויש גם מראה על התיקרה.

נו.

אתה בא?! 

בוא כבר!!!

יש מלא דברים שאני נהינת מהם בעולם הזה שלנו. המון פשוט. אבל אני ניהנת מהם ממקום של יציבות ושל ביטחון, וממקום של אמון עמוק ובילתי מעורער בצד השני ובנו. משם מגיעה לי ההתמסרות האמיתית, ובמקום הזה אני מסוגלת לתת הרבה הרבה יותר מסקס ומסשנים. 

לעומת זאת, יש דברים שאני פשוט לא מסוגלת להם. 

לא יכולה.

לא כי אני לא רוצה או לא הייתי רוצה. 

אלא כי הם מנגנים על כל הנקודות הכי כואבות שלי בנפש. עושות לי מחשבות רעות ומכרסמות בי ולא עוזבות אותי. ואפילו שהראש שלי מבין שמרבית המחשבות האלה עקרות מתוכן, הנפש שלי עדין כואבת. הלב שלי עדין נמחץ.

חסור האמון המושרש הזה שבי, בעולם סביבי, ובאנשים היקרים לי, באנשים שאני יודעת שאוהבים אותי  -  הוא תולדה עצובה של אכזבה ארוכת שנים ושל ראיית עולם מתמשכת שבה אני הייתי לבד. מגיל מאוד מאוד קטן. אם הייתי צריכה אהבה, הייתי צריכה לאהוב את עצמי. ואם הייתי צריכה דאגה, אפילו בסיסית ביותר, הייתי צריכה לדאוג לעצמי. ואם הייתי צריכה חיבוק, אז עטפתי את עצמי חזק.

לעיתים בכלל לא משנה מה יעשה האדם האהוב מולי. זה לא תלוי במשהו שהוא עושה או לא עושה מספיק. זה חוסר האמונה שלי בעולם מסביב. שה- WORST CASE SENARIO הוא זה שיקרה. 

פסימי הוא אופטימי עם ניסיון. 

ואם לעיתים קורה שאני מופתעת לטובה, אז זה זמני.

אם בן זוגי לא יהיה טוב כלפי, אני רק אגיד לעצמי ( ברור לעצמי ) - "את רואה. ידעת. כל הזמן ידעת.בסוף זה היה צפוי שזה יקרה".

אם הוא יהיה טוב כלפי, ממש ממש טוב, כמוש שהוא טוב אלי- אני אחשוד באושר שלי כל הזמן. אני אשאל אותו אם הוא מאושר. אם אני מספיקה לו. אני אבקש הרגעה וביטחון אפילו אם זה רק לרגע קצר שבו הלב שלי נח מפחדים וחששות.

והאמת היא שאני מפחדת כל הזמן. כל יום.

אני אצטרך להגיד לעצמי כמה פעמים ביום בראש " תפסיקי עם המחשבות האלה" . לפעמים זה יעבוד, ולפעמים אני אצטרך את העזרה שלו. מנטאלית. פיסית.

המקום הכאוב הזה, יש לו פתרון רק באהבה אמיתית ובזמן. 

זמן אמיתי, כזה שגם אם אני בועטת, ושואלת , ומתקשה להאמין, וקשה, יש מולי סלע איתן ממש , שהוא לצידי ומבין אותי.

זה קצת דומה להורה, שלא משנה מה- לעולם לא יעזוב את הילדה שלו במצוקה, או בימים טובים. (חוץ מההורים שלי, כן?). הורים אמיתיים כאלה. שהם הורים מעבר לנייר. לתמיד.

אני חושבת שאת זה אף פעם לא היה לי, והחוסר הזה, הוא אולי חלקית למה אני כמו ששאני.

ובתוך כל זה , יש לי לב ענק לתת לך, וכח רצון ענק שיספיק לשנינו, ופעימות לב שפועמות איתך ובשבילך, וחורים שמוכנים לך בכל עת, גם כשהם לא.

יש לי ראש מלוכלך ואפכתי שהוא בישבילך,

ויש לי תרמיל של ניסיון חיים טוב ורע, שממנו למדתי, ואיתו אני מגיעה אליך כל פעם מחדש.

וכתפיים רחבות להכיל.

ומעל כל זה יש לי רצון.

בך ובנו.

ואכפת לי ממך המונים. 

והלוואי שזה יספיק.

זה לא היה להתנות אהבה.

זה גם בטח לא היה סקס.

זה היה פורנו, רק שלא הזמנו אף אחד שיצלם. 

אני על 4 בקצה המיטה. 

הוא עומד הריצפה - רגל אחת שלו עומדת, רגל שניה שלו מוחצת לי את הראש פנימה לתוך המזרן. 

הזין שלו מחולל לי את החור ההדוק האחורי. 

מדי פעם הוא צובט אותי או מספינק חזק. מה חזק? התקרה רועדת.

זה כואב ואין בזה שום הנאה פיסית. ההנאה המאזוכיסטית שלי בשיאה. והיא זו שמגמירה אותי. 

אני רק חצי נמצאת. 

חצי שני שלי מרחפת.

הנאה מאזוכיסטית טהורה.

~~~~~~~~~~~~~~

בן הזוג שלה, מלטף את עורי העירום. יש לו מגע נעים. זו פעם ראשונה שלנו איתם, אז אני עוד לא בטוחה איך להתנהל. מה זה בסדר מבחינת הגבולות שלו, ומה יותר מדי. ההסתייגות הזו, מקשה עלי לשחרר ולהנות.

חבל. נצטרך לתקן את זה. בפעם הבאה.

בזוית העין אני קולטת את אהובי קושר אותה. הוא מתחיל מהרגליים. אני רואה את הקשר שלו ומזהה את התנועות מהסשנים שלנו.  אני מתחרמנת מלראות אותו קושר אותה. 

אחר מכן הוא עובר לידיים. היא ואנילית, או בדסמית מתחילה. זה לא באמת חשוב. אני מזהה גם את האיפוק שלו. הוא מדבר אליה. כמו שהוא יודע לדבר.  

הוא נותן לה כאב. מעט. אבל לא מעט לה. הוא קשוב.

זה כל כך סקסי לראות את זה מהצד.

את השליטה שלו. את הריסון הסאדסטי, והתקשורת ללא מילים.

והמראה הזה מחרמן אותי לא פחות מהידיים והפה שבאותם הרגעים נוגעים בי . 

אתמול, בשיא הבאסה שחשתי, קיבלתי החלטה מודעת- שהיום ללא באסה קיומית. 

שלא באמת מגיע לי להיות בבאסה שכזו. 

וגם אין באמת סיבה. 

למרות הפחדים, הסיוטים, השריטות הזועקות בנוכחותן. 

למרות הכל.

אז היום אני בים המלח. 

נחה.

כל העור שלי רך ונעים ומזמין ליטופים.

הידעתן שאם אתן מזדיינות ממש ממש הרבה  בבוקר אז שני החורים שורפים במים :)

כואב לי ומחייך לי.

זה יותר טוב מסימנים הכאב הצורב הזה. 

~~~~~~~~~~

אני אוהבת זין.

ואני אוהבת להזדיין.

לא זוכרת הרבה מקרים שבהם הוצע לי להזדיין וסירבתי. 

אני בהחלט אוהבת זין.

אבל, מוצאת את עצמי בחוף שהעיניים בורחות לפיגורות הנשיות המקשטות את החוף. גוף של אישה זה יפה.

אז אולי אני לא בי, לא לגמרי לגמרי, אבל אני גם לא לגמרי אדישה לנשים. 

סעמק, כמה כוסיות יש פה.