|
|
|
שמכירים אותי מחוץ לאתר,
שנפגשנו כבר פנים אל פנים לפחות פעם אחת-
מוזמנים להרמת כוסית לכבוד האירוע!! 🥂
איזה אירוע? אתם יודעים!
ואם אתם עדין לא יודעים- תתקשרו. אלי או אליו.
מתי?
במהלך השבוע הבא.
איזה יום?
מתי שנוח לכם.
העל האש המתוכנן הקודם לימד אותי שקשה עד אי אפשר לתאם עם כולכם יום שמתאים לכולם.
כוסית 🍷או 🍸או ☕️ או 🥃 (הבנתם...)
ונשנוש עלי,
מתנה (או חיבוק חם) עליכם 😉.
לפעמים כשאני קצת לבד, או שהחיים מזמנים לנו קצת בנפרד, או שהוא עסוק או משהו בסגנון,
אני מוצאת את עצמי חושבת על המגע שלו בי. אולי זה נראה שאני בוהה בטיוי, או בפון. כמו עכשיו ממש ברגע זה, אבל המיינד שלי עסוק בך.
בך בך בך.
במשקל הגוף שלך עלי בעודך חודר אותי, מקבע אותי חזק אל תוך המזרון, אל האי תנועה והחוסר האונים שתחתיך שמנקה בי סטרס ופחד מהיסוד.
ביד שלך שפורטת עלי כמו על גיטרה מתוחה, מיישרת כל מיתר, מכוונת לאט. בודקת. מתקנת. מפזרת לחות. עד שאני צורחת מנגינה נכונה בדיוק בקצב המדוייק.
בנשיפות שלך לידי.
בקולות שאתה משמיע.
לפעמים כשאני לבד, אני חושבת עליך בדיוק איך שאתה כשאתה איתי.
ובאותם הרגעים בדיוק- אני כבר לא לבד רק עם עצמי.
כשיש מזג אויר כזה רומנטי, כמו עכשיו, אני הופכת רומנטית גם ותוהה למה אנחנו לא ספונים עכשיו באיזה צימר, שבו אתה אונס אותי בלי רחמים אחרי שהפלגת בי את מכותיך עוד יותר בלי רחמים, בדיוק כמו שאתה אוהב (כדי להתחמם כמובן, רק כדי להתחמם), ואני כבר באפיסת כוחות מדי מכדי להתנגד, והדבר היחיד שנותר לי הוא לשחרר איזו יללה של חניקת כאב כשאתה חודר לאחורי.
נכון שזו נשמעת כמו תמונה יפה?
בנתיים,
אומרים שהצרות באות בצרורות, ואחרי שבוע שבו החיים סישנו אותי למשעי ויש איזו רגיעה נקודתית לפני הסערה המתוזמרת שבדרך, נותר לי לחלום על הצימר הזה.
יש להמשיך לחייך באופטימיות אל תוך הסופש העמוס שלפנינו.
וואלה קשה להזיז את הגבינה, בעיקר כשהגבינה שיש לך די טעימה לך. בעיקר בעיקר כשאת מעריכה ומוקירה את מה *שכן* יש לך, ועוד יותר קשה להזיז אותה כשאין לך כח לתזוזות. והכי קשה, כשאת מפחדת.
אומנם אני אף פעם לא היית אחת שפוחדת מאתגרים, ואפילו אתגרים משמעותיים, תוקף אותי לאחרונה פחד מהעתיד.
פחד משינוי, שיהיה לרעה. כי כל כך , כל כך טוב לי. ויש לי כל כך הרבה בחיים. ממש ממש המון.
אתה יודע מה,
בוא נעזוב את התוכניות לסופש הקרוב, וזין על המחויובות והעבודה הקשה.
בו נהיה ספונים במקום החדש שאליו הזזתי את כל חלקי הגבינה שלי, ותזיין אותי שם, עד שאכיר שם כל חריץ, בערך כמו שאתה מכיר את שלי.
יש חלומות שצריך להגשים. זה חלום טוב להתחיל איתו.
בדירה החדשה שלי צריך לתלות ג'מבו עם סוף מעוגל מעל המיטה. ואז אפשר להביא חגורת בטיחות כזו שמשתמשים בה לאבטחה בסנפלינג ולהשתמש ברצועות ראצ'ט על מנת לעלות את פלג הגוף האמצעי למעלה, ואז, כשהוא למעלה, לחבר כל גפה לכל קצה אחר במיטה עם חבל. אפשר עם פנים כלפי התקרה או עם פנים כלפי המיטה. אפשר גם לגוון.
יש לי אפילו מהיכן להביא ריתמה כזו, ולשנינו יש ראצ'טים זמינים.
זו המחשבה שעוברת לי בראש אחרי סשן החיבוק הבדסמי שהוא העביר אותי. אני כל כך אוהבת חוסר אונים שבעיני זה חיבוק. לא פחות.
אז אני שוכבת שם ונוחתת אחרי אורגזמה אימתנית, וחושבת על המימוש של הקונסטרוקציה הזו שהוא תכלס בכלל לא בשמים. סספנשיין נטול שיבארי. (ולא זה לא זלזול בכל אוהבי השיבארי).
ואם נניח, נתקין 2 ברגי ג'מבו מעוגלים, ולא רק אחד, במרחק של כ 60 סמ זה מזה, אפשר יהיה להרים, באותו האופן בדיוק, גם את שני הרגליים.
זה אפילו בטיחותי . מעל המיטה.
כמות המשחקים החדשים שזה יאפשר מחייכת אותי.
אני חולקת איתו את הרעיון.
"מעניין". הוא אומר.
ואותי רק מעניין אם זה מעניין כזה של חכי חכי תגיעי אלי הביתה איזה יום ותגלי ג'מבו חדש על התקרה, או שזה מעניין כזה של שוב היא מפטפטת שטויות של שיכורה בהשפעות חומרים חיצונים. (אנדורפינים כמובן. אלא מה)
אני והרעיונות שלי.
מאז שמוחי רקח את הרעיון הזה אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר, מלבד איך אני מממשת את זה.
עוד כמה ימים יש לי בבית איש מקצוע שאמור לתלות לי ארון עליון במטבח.
שוקלת לבקש ממנו.
מצחיק לחשוב על השיחה הזו
"שומע, איש מקצוע , אני צריכה 2 ברגי ג'מבו בתקרה. אל תשאל, אז לא אצטרך לספר לך שקרים"
מכירים מצב כזה שהמון זמן לא עושים משהו ואז קצת מתרגשים לעשות אותו שוב?
אז כזה. כל כך הרבה זמן לא כתבתי סקס או בדסמ או מיניות ואינטימיות שזה אפילו קצת מרגש אותי החשיפה הזו שאני מתכוונת לכתוב פה עוד רגע.
הוא אוהב שכואב לי. אם אני מראה את זה בהתכווצות או בקול, בהחצנה כל שהיא- הוא בדרך כלל לועג לי. הוא לא בוחל באמצעים. לא אכפת לו אם כואב לי בקרקפת מלפיטה של שיערות עד שאני מרגישה את הקרקפת שלי עוד רגע נתלשת לי מהמקום, או אם כואב לי בצידי הבטן, שהוא תופס כריתמת סוס כשהוא מזיין אותי בדוגי.
לא משנה לו היכן כואב לי. כל עוד זה כואב. כל עוד זה מסמן נפש ומשאיר חותם.
לכן , בדרך כלל הוא מזיין אותי כשאני יבשה כמעט לחלוטין. לא משנה באיזה חור.
אם זה באחורי, לרוב אני מתחננת לשמן. לעיתים נדירות השמן בשימוש.
הוא חודר בכל הכח ונהנה לראות אותי נאבקת עם עצמי בין הכאב פיסי , לבין הרצון וההנאה המנטאלית שהגוף שלי מנהל עם עצמו , מולו.
כמובן שהמיינד מנצח והרטיבות, על אף הכאב ואולי דווקא בזכותו, לא בוששת להגיע.
לפעמים הוא אוהת למצות את כל שלבי הכאב. לאט. לסחות את המיינד והגוף למהלכי מהלומות ארוכים.
כמו היום. הוא החדיר לי אצבע יבשה לחלוטין לאחוריים והחל להוביל אותי מטה אל תוך הלאט והכואב. לאחר כמה דקות. הוסיף נוספת. וכך המשיך. לאט.
אני בחורה אנאלית. אני אוהבת סקס אנאלי. אבל גם מי מאיתנו שאוהבת סקס אנאלי, יודעת, חייבת להודות שלטובת ההנאה נדרש סיכוך. בלי, אין הנאה. יש רק כאב. יש לקיחה.
הכאב הזה מעביר על הדעת. הרגשתי אותו מתגבר. לדעתי בנוסף לאצבעות בכל מיני חורים הוחדר אלי עוד משהו אבל אני לא חותמת על זה 100%. כל מה שאני יודעת שזה כאב. ולא ראיתי מה זה היה.
כנראה שהשמעתי זעקות גדולות מהרגיל.
"זה הכרחי". שמעתי אותו בקול שקט וסמכותי. בעוצמה שקטה.
וזהו. הרגשתי רטיבות פושה.
המיינד ניצח בפער ענק.
כל האצבעות שרקדו בתוכי קודם בכאב התחלפו לתנועות מענגות. הרגשתי את עוצמתי העולה והמתגברת.
האורזמה הגיעה יחד עם ההשפרצה. סימולטנית.
יש הנוטים לחשוב שכאשר בחורה משפריצה היא גם גומרת. לא ולא. זה אקט נפרד לגמרי ואצלי לרוב זה אקט מנוגד. כלומר אם אני משפריצה, אז קשה לי לגמור.
אומר זאת שוב. #סימולטנית#.
ואז כשעוד הכל רוטט ורגיש וכואב עדין ביפנים, אבל בעיקר מאוד מאוד רטוב ומשתוקק, הוא העמיד אותי על 4 וזיין לי את הצורה .
כשהוא לופט בכאב כל מה שהוא מצליח לצבוט באותו הרגע מגופי.
כן, הוא אוהב שכואב לי בגוף.
וגם אני אוהבת את זה לא פחות.
אני רוצה אהבה איתך. גם גדולה מהחיים אבל גם פשוטה ושגורה, אהבה בתוך החיים, כזו שמטפטפת דרך הסדקים הקטנים של יומיום.
אהבה שלא עושה דרמות, רק מפזרת רמזים קטנים שמישהו רואה אותך. ערפילים של אכפתיות, ושל מחשבה הדדית, אתה על טובתי, אני על טובתך.
נגיעות שעושות יותר רעש מאלף מילים, ושקט שמרגיש כמו חיבוק. (שקט? אני? אני, אני..). לטיפות עם איברים רטובים. נשיקה מסוג אחר, מתמסר לחלוטין.
הכמיהה התמידית שיש בי לאינטימיות איתך, זו לא חולשה — זו אמנות.
להתפשט מהמגננות שבי אבל גם בך, להיכנע לרגע, לתשוקה, לקירבה ריגשית, לא רק לאדם;
ולפתוח לב, לא רק ידיים.
ואיכשהו, בין כל ה"לא צריכה אף אחד" ל"אני חזקה לבד", נשאר מקום קטן, עקשן, שמבקש פשוט…
שתהיה.
ושתרצה להיות בחזרה.
אני אוהבת אותך.
במסגרת התארגנויות לקראת מעבר דירה, מצאתי חוברת שהייתה שלי שהייתי בת 18.פלא שזה שרד אצלי מלא מעברי דירה וגירושין. מסמכים חשובים יותר לא שרדו, אבל החוברת הזו דווקא כן.
יש בה כל מיני סיפורים שכתבתי בגילאים 16-18. נראה לי כשגיליתי מה זה סקס. או אולי כשגדלתי קצת ותפיסות העולם שלי התחילו להתעצב.
זה מוזר לקרוא את זה ממרומי גילי. אבל גם מחייך.
תוהה מה קרה לי, שהפסקתי לרשום ל+- 15 שנה?
למה התרחקתי מעצמי באופן הזה, ולמה היה צריך את הכלוב כדי שאחזור לכתוב?
הרי ברור שאם היו שואלים אותי באמצע 15 השנים הללו- לא הייתי חושבת שאני מרוחקת מעצמי. זו הרי נקודת מבט שאפשרית רק בפרספקטיבה של זמן.
זה לא שיש בי חרטה. אין בי. כל מה שעברתי עד עכשיו הביא אותי להיות האדם שאני היום. המשפט האהוב של בראן ממשחקי הכס. כל טעות עיצבה אותי, כל טיפשות לימדה אותי להיות חכמה יותר. כל מעידה לימדה אותי פתרון טוב יותר להבא.
למדתי שאם אני מוותרת על משהו עכשיו ולא מתמודדת איתו, התוצאה תיהיה התמודדות עם משהו גדול הרבה יותר בהמשך.
ואולי כל הזמן הזה למדתי מי אני. בדרך הארוכה יותר, חצי מודעת חצי לא. ואולי אני עדין לומדת.
והחזרה לכתוב הייתה רק אבן אחת ממרצפות המסע בזמן.
לחוברת מצורף דיסקט עטוף בשמרדף.
דיסקט. לא פחות. לבטח חצי מדיירי הכלוב בכלל לא יודעים מה זה.
בתמימות של גיל הטיפשרה רציתי כנראה שהסיפורים ישרדו לאורך של זמן.
מי ידע אז שדווקא הנייר ישרוד. דווקא הפשוט שורד. דווקא הפשוט יותר, פחות מתכלה. זה יהיה פשוט, או שזה פשוט לא יהיה. פשוט.
את הדיסקט אין לי איך לקרוא היום. ואני מדמיינת שיש שם לא רק את בסיפורים שכתבתי אז, אלא גם את השירים. היו הרבה. הם היו זוועתיים. את המחברת שלהם זרקתי לפח מזמן מזמן.
אבל הסיפורים יפים.
ואני קוראת אותם ומחייכת נוכח הילדה שהייתי אז, והילדה שאני היום, איתך.
הטקסט הזה בפייס.
גם הוא חשב זה טקסט יפה.
☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆
דברים שלמדתי על זוגיות אמיתית...
1. יש משהו כמעט קדוש בלישון מחובקים.
לא רק המגע, אלא הידיעה שיש מישהו בעולם שבוחר בך בכל לילה מחדש.
2. כשאתה מתבגר, אתה מבין שלא צריך עשר.
צריך אחת.
אחת שמרגיעה את הרעש בראש ופשוט עושה לך חשק להיות גרסה טובה יותר של עצמך.
3. אהבה שלא אומרים בקול, מתפוגגת.
אם אתה מרגיש, תגיד.
בלי משחקי אגו, בלי מי אומר קודם.
הלב לא נועד לחכות לתזמון הנכון.
4. זוגיות זה לא מזל, זה בחירה יומיומית.
לקום בבוקר עם מחשבה איך להיות טוב יותר עבור מי שנמצא לידך.
5. אגו הוא האויב הכי גדול של אהבה.
ברגע שמנצחים את האגו, מנצחים את הכל.
6. לתת זה כוח.
לראות אותה מאושרת בגלל משהו קטן שעשית, זה סיפוק שאי אפשר לקנות בשום מקום.
7. לא הולכים לישון כועסים.
מדברים, פותרים, מנקים את הלב.
הלילה נועד לשקט, לא לקירות מתוחים.
8. לשמור על הדברים הקטנים.
כן, גם על לא לצפות בפרק של הסדרה בלעדיה.
זה אולי נראה שטותי, אבל זה מסר של אנחנו.
9. תקשורת זו אהבה.
לדבר, לשתף, לשאול, להקשיב.
לפעמים מילה אחת פותרת ימים של כאב.
10. להיות חברים.
לפני רומנטיקה, לפני הכל.
כשאתם חברים אמיתיים, כל דבר הופך לפשוט יותר, לבטוח יותר, לבית.
זוגיות טובה לא נופלת מהשמיים.
היא נבנית משני אנשים שמוכנים לעבוד, להרגיש, ולהגיע אחד לשני בלי מסכות.
כל החיים הבדסמים שלי, שבנתיים כבר צברו קילומטרג' לא רע בכלל- הן בותק והן בעומק החויות, כמעט תמיד פורסמו לראווה, פה בבלוג.
כמעט מההתחלה.
לא מעט גם עם תמונות.
אף פעם לא חויות מומצאות או דימון או פנטזיה.
לא מעט הייתי כותבת גם אהבה. רגש אמיתי שאני חווה אותו בחוזקה, כשאני מרגישה בטוחה ומוגנת במיוחד. כשאני מרגישה שמקשיבים לי ודואגים לי ואני לא לבד. כשעונים על הצרכים הכי עמוקים ואפלים שלי. רואים אותי.
אקסהביוניזם טהור מהול בצורך בגאוותנות, ובצורך לא קטן בולידציה. בתוקף. אני כותבת משמע זה קרה, קיים ואמיתי. כי לפעמים גם לי קשה להאמין כנראה. אני כותבת משמע אני קיימת.
עכשיו אני כותבת פחות.
אולי כי אני יודעת עכשיו שזה קורה. יודעת במובן הפילוסופי של המילה.
גם אם אני לא רואה את זה שחור על גבי כלוב.
אולי כי אני מרגישה ולידציה במילא. בעצם היותינו, מדברים שאחנו עוברים יחד, מהחיים שאנחנו חיים. אולי אני קצת פוחדת שאם אשחרר את זה לאויר הכלוב, זה יהיה יותר של כולם וקצת פחות שלנו, שלי.
דבילי שכזה.
יש לי, אתה יודע מה? אולי אפילו לראשונה בחיי, מעין חשק כזה, לפעמים, לשמור על חלקים מסוימים בנו- לעצמינו.
זה לא שאני לא יכולה להיות ורבלית פתאום, ולא לכתוב על הפעם ההיא של קיין עד דם במועדון, או זיוני תחת אגרסייבים עד שאני מתקשה ללכת יום למחורת.
יכולה גם יכולה לתאר אותך לוקח אותי. כמו שגבר יכול וצריך לקחת אישה. כמו שצריך לקחת אותי. בכח.
וואלה יכולה :)
אולי עוד החשק יחזור פעם.
אין לדעת.
אני גם ניהנת כשאתה כותב עלינו. מתאר את מעללינו ברהיטות שרק אתה יודע להשתמש בה.
בפירוט ובזימה.
בשובבות.
נהינת מהתיאורים שלך אותנו.
מוזר , אה?
זה פוסט לא קוהרנטי שכזה, כי אני יודעת מה אני רוצה לכתוב , ועדיו אני מתקשה להוציא את זה כתוב.
או כתוב טוב.
עם הפואנטה הנכונה.
והמוסר השכל שאני מכוונת אליו.
מוזר השכל :)
המוזר השכל תמיד יותר חלש כשמסבירים אותו, אה?
כמו בדיחה טובה.
אבל כשהמוח לא קוהרנטי מתערבב לי עם הרגש, אין מנוס.
אני אוהבת אותך.
ככה פשוט.
בלי מילים או איתם.
ועכשיו שיר.
קיטשי לא פחות ממני.
מי היה מאמין למילים האלה ב1940 :)
עכשעו שאלה להמונים
אני היחידה שהשיר הזה מחרמן אותה?
