יומן מסע

צריכה להיות מילת ביטחון לעבודה בערב חג. 

בעצם, לא. זה צריך להיות בכלל כחלק מהגבולות האדומים הקשוחים ובכלל לא להיות אופציה שיתכן ותונח על השולחן.

ואם כבר שולחן? אז השולחן שלי במשרד נראה כמו אחרי הירושימה , ושולחן האוכל בבית נראה כמו ארון בגדים. 

מותר לי. ארון הבגדים שלי לא נוח לי ואני לא מוצאת נגר לעבודה כל כך קטנה. אז בנתיים כל הבגדים יעברו לחדר השינה ועל השולחן הזה יונחו הערב גראטן, וסלט , ופסטה עם שמנת ומלא מטעמי חג כייפים.

ואני נזכרת באחד הסשנים שלנו , כמעט מתחילת הדרך, שבו המטעם על השולחן היה אני. עם כל ארבעת גפיי קשורים ועקודים, וכל החורים חשופים לך להכאבה. ואתה אוהב להכאיב להם. ולא ממש אכפת לך שאני מתפתלת מכאב, או מתלוננת או בוכה. לפרקים נראה שזה אפילו מדליק אותך יותר.

את הכי יפה כשלא נח לך. וכשאת בוכה. 

ואני נזכרת בעוד ארוחת חג אחת, אחרת, שבה אחרי קריאת האגדה, הגשנו- אני ונשלטת נוספת את ארוחת החג לשולטים שלנו בהלבשה תחתונה סקסית. אני זוכרת את המבט על פניך בחיוך. זוכר את זה? 

ארוחות חג שלנו יחד, זה לרוב משהו שזכור לי לחיוך. גם כשאין בדסמ. גם כשיש "סתם" ו"רק" אוכל טעים. 

כי זה איתך. 

ואפילו שהייתי כנראה מוותרת על כל הטעים בעולם כדי שתסשן לי את הצורה נון סטופ  24.7.365, הרי שלפעמים זה דווקא יותר בדסמ כשאת לא מקבלת את מה שאת רוצה. אלא את מקבלת את מה שהוא רוצה. עבורו. עבורינו. בחיוך. וזה לא מתבטא רק באוכל. או בכוס קפה בלי סיגריה במרפסת. זה מתבטא בהכל.

סאבית מתמסרת לרצון השולט, השולט מתמסר לצרכי הסאבית. ואלוהים יודע שיש לי המון צרכים : )

כן, כמובן שיש לזה גבולות יכולת. זה כמו גומיה , צריך לדאוג מדי פעם שהרוגטקה הזו לא תשתחרר לעולם. צריך גבולות. ואתה מכיר את שלי נהדר. 

ויש רק גבול אחד שכל הזמן נחצה. באגרסיביות. ואין לי שם שום מילה בעניין. 

כמו שאמרתי- צריכה להיות מילת ביטחון לעבודה בערב חג.

1. אתונה זה סוג של חיפה תחתית, רק הרבה יותר גדול. 

2. אומנם אין לגברים חלוקת קשב, אבל אם זה תוך כדי נהיגה, הוא יכול גם להעביר הילוך ידני, גם לקרוא מפה, גם לקקלל את הנהג לפניו שחתך אותו, וגם ללטף לי את הירך תוך כדי.

3. באקרופוליס , מסמנים חלק מהקובצות שיש להם מדריך עם מדבקה צהובה. מזל שכל ההומור השחור שלו היה בעברית. אחרת הצחוק המתגלגל שלי היה הופך לבכי מבוכה. 

4. להקשיב לוויז באתונה זה כמו לעשות שיעור זום באלגברה- צאו ימינה ברחוב למדא, תמשיכו ישר ברחוב גמא.  בכיכר בטא תיצאו ביציאה השלישית. 

5. ייונים הם לא אירופאים. הדבר האירופאי היחיד בהם זו הגיאוגרפיה הפיסית.

6.לא חכם לעלות בבוקר את האקרופוליס, ובערב ללכת להופעה כשהכרטיס שלך בעמידה. פאקינג לא חכם. 

7. H לקח אותי לאט ובעקשנות לכיון הבמה עד שהיינו שורה שניה. לשמוע מטאליקה משורה שניה זו חויה שנשארת. 

8. חיוך גדול מקנה מתנות קטנות וחמודות מאנשים שאתה לא מצפה מהם למתנות שכאלה. אה כן, וככה אתה מקבל מפרט של מטאליקה מהצוות שמסתובב קרוב לבמה.

9. לא שמעתם כלום עד ששמעתם מטאליקה עושים מוזיקה יוונית.  מטאליקה סטייל. יאסו

10. לא ראיתם שום דבר עד שראיתם 90 אלף איש עושים גל באצטדיון

צריך קצת בדסמ לפני הסוף, לא?

 אין כמו לקבל זין בתחת על יבש, בבית מלון , על הבוקר. אין כמו לצעוק "לא לא לא", ולתפתל בניסיונות עקרים לברוח מהפילוח החד.  להרגיש את הריסון שלו, וההתעלמות.

כל זה בבית מלון מלא ישראל שללא כל ספק מבינים את משמעות המילה "לא".

זה כיף לדעת שהוא יודע מתי ואיך לעצור כשצריך, ושהוא סומך עלי בעניין הזה לא פחות משאני סומכת עליו.

המתנה הכי גדולה ששולט יכול להביא לנשלטת, זה שחרור שליטה. נשמע ברור מאליו, נכון? 

אז זהו שפחות.

המתנה הכי גדולה שגבר יכול לתת לאישה, עיזבו בדסמ רגע, תיכף נחזור לשם, זה לקחת לה הצורך להיות בשליטה עקב אין ברירה. כי לרוב אנחנו, הבנות, בעיקר אלו הקונטרול פריק בינינו-  בשליטה כל כך קומפולסיבית כי אין לנו ברירה. כי אם אנחנו לא ניהיה אף אחד אחר לא יהיה שם. וכל מגדל הקוביות יתמוטט. וזה מפחיד כי ההשלכות ברורות. אז אנחנו חייבות להיות. 

אנחנו לא חזקות כי אנחנו חזקות. אנחנו חזקות כי אין לנו ברירה אלא להיות. 

לכן, כשאני אומרת שהמתנה הכי גדולה שגבר יכול לתת לאישה זה לקחת שליטה- אני לא מתכוונת בכח , או באלימות. כשאני אומרת שהמתנה הכי גדולה ששולט יכול לתת לנשלטת זה שחרור שליטה, אני לא מתכוונת בהוראות חלולות של משימות. שתכלס לא  מקדמות אותה לשום מקום. (אני קןראת למנאלי מהסוג הזה משחקי שליטה.  פעם זה עוד עשה לי משהו. אחר כך זה עיצבן. עכשיו זה חסר משמעות. 

ודווקא עם המשמעות בא הביטחון. ובאה ההתמסרות

שלי כלפיך.)

יוזמה זה סקסי.

זה כל כך סקסי שאין לתאר.

ואתה היית סקסי כל כך.

תודה לך שלקחת ממני את ההחלטות המייגעות, ואפשרת לי חופש אמיתי. לבטוח בך ולדעת שזו ההחלטה הנכונה. וזה יהיה מושלם.

לשחרר שליטה אמיתית ולסמוך. לבטוח. לתת לך לנהוג ולהניח ראש.

זה היה מושלם. 

**********

"את כזאת ילדה קטנה." הוא אומר בחצי יאוש וחצי חיוך. אני מעדיפה לראות את החיוך.

"נכון. בנשמה אני ממש ילדה קטנה עדין" אני אומרת בזמן שאני עוטפת את הגוף שלו עם הרגלים שלי, והידיים שלו תומכות בי שלא אשקע. 

התנוחה הזו במים רומנטית כל כך. 

אני רוצה שהרגע הזה לא ייגמר.

"איך נותנים לך לעשות את מה שאת עושה ביומיום, איך?"

**********

אין לי איזה חלום גדול.

לא חלמתי מעולם לבקר באיזו מדינה אקזוטית, או לצלול עם כרישים, לא להטיס מטוס. 

לא שזכור לי ששאלו אותי אי פעם מה החלום שלך, ומזל כי אם היו שואלים לא יודעת מה הייתי עונה. 

יש לי, והיו לי - שאיפות. חלק השלמתי, חלקם עוד בעבודה. אבל אי אפשר להגיד שהם חלומות. הם נוגעים יותר לביטחון ויציבות והשגיות מאשר חלומות.

יש לי,  והיו לי - פנטזיות. מיניות ובדסמיות.  לא מעטות מהם השלמתי כבר. אם פנטזיה מינית היא חלום, אז הוא חלום רדוד למדי. בריכת פעוטות ממש. 

אני חושבת שבלוטת החלומות נשחקה לי. 

מהילדות הייתי עסוקה בלא לטבוע. בלבנות ביטחון. 

בזה שאין לי גב ואין לי לאן ליפול, אז אסור לי.

אבא שלי מעולם לא אמר לי "חלמי בגדול, ילדה שלי. אני אגשים לך חלום. אני פה". אז אולי אף פעם לא הרשתי לעצמי, עד שכבר היה כל כך מאוחר וכבר לא ידעתי איך.

**********

ואולי,

אם תמשיך לקחת ממני החלטות, כמו שעשית בסופש המהמם הזה, גם אני אזכר איך זה להיות ילדה קטנה  אמיתית. לסמוך ולשחרר לחלוטין. 

וגם אני אלמד אז לחלום מחדש.

יש עכשיו צבע אדום ותכלס אין כמו לנצל זמן ממ"ד בשביל בליל מחשבות מזויין על פני מרחב נתון של דף כלובי.

צבע אדום בחמ"ל צבאי תת"ק ללא פלאפונים, איפה שביליתי את מרבית הצבע האדום שלי עד כה, לא באמת מאפשר את זה. אלמלא כך, לבטח כבר היה הבלוג הזה מכיל פי כמה וכמה רשמי מלחמה.

אתמול קנינו מזרן חדש ויקר.  נוצץ עם קשיחות בינונית. קורא לי בשמי.

עוד כחודש נזכה לחנוך אותו. מחכה לזה.

בנתיים יש לי דילמה מה לעשות עם המזרן הנוכחי. לזרוק, או לעטוף בניילון ולאחסןן במרפסת? מצד אחד זה קצת יכער את המרפסת ויתפוס בה מקום. בצד שני זה יאפשר יותר לארח, ויפתח אופציות לאירוח "לוהט" על הריצפה בסלון. ויש לי סלון גדול. באמת מזמן לא אירחתי. בטח לא לבדסמ. בטח לא לפליי. וזה לא מתאים עכשיו,  אני יודעת. אבל בא לי.

מה אתם אומרים? 

מה הייתם עושים?

בנתיים, כאמור בעודי בממ"ד, חשבתי על זה שמצד אחד אי אפשר לעשות סשנים בממ"ד, כי זה החדר של הקטנה וזה פחות מתחבר לי. אם כבר ddlg אז אחד אמיתי, אבא- תחנך אותי, תשמור עלי, תעטוף אותי. אני לא צריכה לא חיתול ולא מוצץ. אני צריכה אבא.

ומצד שני, כל החוסר אונים שאני מאוד מאוד אוהבת תכל'ס קצת פחות מומלץ בזמן אזעקה. 

אז הפתרון המושלם הוא שתשכב עלי.

כמו היום.

שמחצת את הגוף שלי כנגד הגוף שלך באופן שמנע ממני תזוזה קליל. 

וכשהגיע העונג בין הרגליים, ולא עלה בידי לסגור אותם כדי לקדם את העלייה של הגוף מהר יותר מעלה, העונג התעצם.

ואחריו זעקת שחרור.

שהייתי צריכה. 

אני אוהבת לגמור איתך.

אתה יודע את זה, נכון? 

סהכ זה היה ניצול זמן יעיל ביום חופש.

ללא מילואים וללא עבודה לראשונה ב 26 יום.

כמובן שאוננתי את נשמתי עד שכאב לי הדגדגן ונתפסו לי כל השרירים ברגליים.

הספק מרשים ביותר לכל הדיעות (שלי).

מתה הסוללה בשני הצעצועים לסירגין. וחרא עלי זמן הטעינה. 

בהתחשב בזה שהוא במילואים, צריך להחזיר אלי הביתה את כל הצעצועים שלי שכרגע אצלו בבית. לטיפול מקיף גם בכל החורים ובמידת האפשר גם בפטמות.

אם כבר אוננות בכאב, אז כמו בתחילת הדרך לפני עשור (רגע,  מה כתבתי עכשיו?! עשור?! וואלה עשור)- עם מלא צעצועים ותפאורה ורעש. 

אז מה אמרנו לגבי הפיצויים? 

זה נחשב פציעה עקב פעילות אויב?

חבל ששיפוצניקים עסוקים עכשיו בכל הארץ.

אחרת מישהו בטוח היה יכול לתת לי הצעת מחיר לחיפוי קירות בולע רעש בחדר ההורים.

יום רביעי אני (סוף סוף) משוחררת ממילואים. 

אחרי שעושים הרבה זמן גם עבודה וגם מילואים במשמרות לא משמרות , פתאום רק עבודה מרגיש לגמרי כמו חופש :)

מפה לשם-

רעיונות מה לעשות ביום חופש שלי יתקבלו בברכה :)

ואני יכולה להוכיח את זה בצורה כמעט אמפירית. 

אם נניח שיש 8 מיליון אנשים במדינה. 

4 מ' מהם גברים.

כ 2 מיליון חיים באיזורים שיכולים להתאים גיאוגרפית. 

אני אגיד 2.1 שיהיה לי קל מתמטית. 

2/3 מהם או זקנים מדי או צעירים מדי. נשאר 700 אלף.

יותר ממחצית מה 700 אלף נשואים. (כ70% באיזור הדרום)

נשאר כ 200 אלף בפוטנציאל. 

עכשיו, 

נוסיף לזה בדסמי, כך שהבדסמ שלך תואם את הבדסמ שלי- ונחלק ב 100.  (סתם כך מקצה השרוול, אם כי אפשר לטעון שזה אפילו מקדם קטן מדי)

נשאר 2000. 

עם מנת משכל ואינטליגנציה ריגשית תואמת, שוב , נחלק ב 100. 

נשאר 20. 

עם חמלה, והכלה, ואהבה בלב. 

ושגם ירצה אותי. 

נשאר 1. 

רק אתה.

זה באמת נס.

באופן מוכח ומדעי.

:)

זה בפירוש סבב המילואים הכי קשה שהיה לי מאז שחזרתי להתנדב למילואים. 

אולי זה בגלל השילוב עם העבודה וזה שאין לי זמן להתאושש ברמה שמתבלבלים לי הימים, ואולי זה בגלל שהזדקנתי. ואולי זה בגלל שגם הוא עושה מילואים ויש ריחוק פיזי בילתי נסבל בינינו. 

ויש גם את השפעת שלא עוברת והשיעול הטורדני הזה, שתוקף אותי כמו טייסת 494 בצי האמרקאי שתוקפת את דרום איראן.  בעיקר בשעות הלילה והבוקר. מעצבן. 

בחיי שהגיע הזמן לחשוב על פנסיה מוקדמת.

די.

בא לי לקום כל בוקר לפילאטיס בוקר של זקנות במתנס שליד הבית השלי. ואז לשוב הביתה ולרטון אחד על השני. ושתכין מרק טעים לצהרים.

למה לרטון? ככה. שלא יהיה משעמם, ושיהיה מה שיתדלק אותנו. וכי זה מה שזקנים אוהבים עושים.

וללכת להליכות בים ולנשום אויר מלוח.

אולי לטוס איתך לחול מדי פעם. כן כן, גם לאירופה, למרות שנמאס לך כבר מאירופה.

בא לי ימים של יחד וצחוק ובדסמ. 

ובנתיים יש פה רק אזעקות וירוק של מדים. 

טקטיים- במקרה שלך. 

היו לי אמביציות פעם. ממש לא מזמן.

ומה שנשאר מהם זה השאיפה להכנס איתך למיטה ולברוח מכל העולם.

אומרים שבימי מלחמה יש תופעת לוואי של אכילה ריגשית. 

כנראה אצלי יש תופעות אחרות.

אבל יש גם רגעים של פעם. שבהם אני נשארת אני. 

כמו הרצון הזה שלי לזין שלך בתחת שלי, בעוד ידך מעסה לי את הדגדגן ואני צורחת אורגזמה ומתכווצת עליך באחורי. 

סעמק.

אולי רגע לפני המוות לא באמת רואים את כל החיים שלך עוברים לך מול העיניים.

בעצם לא רואים כלום. וגם לא באמת שומעים או מרגישים אפילו אם נפצעים עד דם או אם יש בכי וצעקות ממש ממש בסמוך. 

כל האדרנלין צף למעלה ונאחזים בשבריר התקווה שזה יסתדר, ושזה בעצם לא נגמר כאן. שמשהו ישתנה, שבריר השניה האחרון. שתינצל. שאנחנו בסרט וכבר שניה נתעורר ממנו.

איך אירועי קיצון משפיעים עלינו? מעצבים את מי שאנחנו? אולי זה לא סטרס. מונח שגור מדי.

לא ptsd. אולי זה דיכאון. ptdd. אולי זה פחד. ptfd. אולי זו בכלל אדישות ptid.

צריך להמשיך לחיות למרות שאנחנו מתים מפחד. כל יום אנחנו חיים עוד קצת עד שהפחד מתמוגג ואנחנו רק מתים. 

אני אוהבת את הדירה שלי כל כך שממש לא בא לי לצאת ממנה אפילו לא לדברים שחובה לעשות כמו עבודה או קניות. או חיים.

ואני אוהבת להיות איתך. 

לעשות בדסמ איתך. 

כמו אתמול במועדון.

אוהבת את הצליל המטורף הזה שהכלי הזה עושה על התחת שלי, אחרי חימום ראוי לשמו, כשהוא פוגע באופן מדויק ביותר באחורי. אוהבת את הקצב הזה, של שמירת מרחק, בין מכה למכה. פאק. עשרים ואחת עשרים ושתים. פאק. עשרים ואחת, עשרים ושתים. פאק. ושוב ושוב.

אוהבת לעשות בדסמ פומבי איתך.

 וגם פרטי. 

אולי זה מה שרואים רגע לפני המוות. את כל הדברים שאנחנו אוהבים. 

ואם במקרה המוות לא לוקח אותנו, נאות לתחינות ולתקווה, ומחכה לנו עוד קצת, אולי , רק אולי, לעשות את מה אנחנו אוהבים זה בעצם הדבר היחיד שנשאר לנו לעשות.

איזה סופרלטיב או מילת תיאור מתאימים במצב הזה, שבו את מתה לזין שלו,

באמת אבל,

חרמנית ממש ומצפה,

ומה שאת מקבלת זה זין בתחת והתעלמות טוטאלית מהכוס.

והכי משפיל שאת גם צורחת אורגזמה לתוך כרית, בזמן שהכוס המיותם שלך ממשיך לבכות את יתמותו דמעות תנין.

עוד לא החלטתי, אם הנקודה הזו, שבה הגוף שלך עובר את נקודת הכאב ומתחיל להנות מהחדירה הפולשנית, היא יותר משפילה או יוצר מחרמנת.

בכל מקרה מה שכן ברור, בזמן שהראש שלי נדפק על המסגרת של המיטה, זה שתאים שהולכים לאיבוד כבר לא ישובו.

ושאת הכי יפה לא כשאת בוכה. שאת הכי יפה כשאת מטומטמת. מזין. בתחת.