כל החיים הבדסמים שלי, שבנתיים כבר צברו קילומטרג' לא רע בכלל- הן בותק והן בעומק החויות, כמעט תמיד פורסמו לראווה, פה בבלוג.
כמעט מההתחלה.
לא מעט גם עם תמונות.
אף פעם לא חויות מומצאות או דימון או פנטזיה.
לא מעט הייתי כותבת גם אהבה. רגש אמיתי שאני חווה אותו בחוזקה, כשאני מרגישה בטוחה ומוגנת במיוחד. כשאני מרגישה שמקשיבים לי ודואגים לי ואני לא לבד. כשעונים על הצרכים הכי עמוקים ואפלים שלי. רואים אותי.
אקסהביוניזם טהור מהול בצורך בגאוותנות, ובצורך לא קטן בולידציה. בתוקף. אני כותבת משמע זה קרה, קיים ואמיתי. כי לפעמים גם לי קשה להאמין כנראה. אני כותבת משמע אני קיימת.
עכשיו אני כותבת פחות.
אולי כי אני יודעת עכשיו שזה קורה. יודעת במובן הפילוסופי של המילה.
גם אם אני לא רואה את זה שחור על גבי כלוב.
אולי כי אני מרגישה ולידציה במילא. בעצם היותינו, מדברים שאחנו עוברים יחד, מהחיים שאנחנו חיים. אולי אני קצת פוחדת שאם אשחרר את זה לאויר הכלוב, זה יהיה יותר של כולם וקצת פחות שלנו, שלי.
דבילי שכזה.
יש לי, אתה יודע מה? אולי אפילו לראשונה בחיי, מעין חשק כזה, לפעמים, לשמור על חלקים מסוימים בנו- לעצמינו.
זה לא שאני לא יכולה להיות ורבלית פתאום, ולא לכתוב על הפעם ההיא של קיין עד דם במועדון, או זיוני תחת אגרסייבים עד שאני מתקשה ללכת יום למחורת.
יכולה גם יכולה לתאר אותך לוקח אותי. כמו שגבר יכול וצריך לקחת אישה. כמו שצריך לקחת אותי. בכח.
וואלה יכולה :)
אולי עוד החשק יחזור פעם.
אין לדעת.
אני גם ניהנת כשאתה כותב עלינו. מתאר את מעללינו ברהיטות שרק אתה יודע להשתמש בה.
בפירוט ובזימה.
בשובבות.
נהינת מהתיאורים שלך אותנו.
מוזר , אה?
זה פוסט לא קוהרנטי שכזה, כי אני יודעת מה אני רוצה לכתוב , ועדיו אני מתקשה להוציא את זה כתוב.
או כתוב טוב.
עם הפואנטה הנכונה.
והמוסר השכל שאני מכוונת אליו.
מוזר השכל :)
המוזר השכל תמיד יותר חלש כשמסבירים אותו, אה?
כמו בדיחה טובה.
אבל כשהמוח לא קוהרנטי מתערבב לי עם הרגש, אין מנוס.
אני אוהבת אותך.
ככה פשוט.
בלי מילים או איתם.
ועכשיו שיר.
קיטשי לא פחות ממני.