יומן מסע

זה לא היה להתנות אהבה.

זה גם בטח לא היה סקס.

זה היה פורנו, רק שלא הזמנו אף אחד שיצלם. 

אני על 4 בקצה המיטה. 

הוא עומד הריצפה - רגל אחת שלו עומדת, רגל שניה שלו מוחצת לי את הראש פנימה לתוך המזרן. 

הזין שלו מחולל לי את החור ההדוק האחורי. 

מדי פעם הוא צובט אותי או מספינק חזק. מה חזק? התקרה רועדת.

זה כואב ואין בזה שום הנאה פיסית. ההנאה המאזוכיסטית שלי בשיאה. והיא זו שמגמירה אותי. 

אני רק חצי נמצאת. 

חצי שני שלי מרחפת.

הנאה מאזוכיסטית טהורה.

~~~~~~~~~~~~~~

בן הזוג שלה, מלטף את עורי העירום. יש לו מגע נעים. זו פעם ראשונה שלנו איתם, אז אני עוד לא בטוחה איך להתנהל. מה זה בסדר מבחינת הגבולות שלו, ומה יותר מדי. ההסתייגות הזו, מקשה עלי לשחרר ולהנות.

חבל. נצטרך לתקן את זה. בפעם הבאה.

בזוית העין אני קולטת את אהובי קושר אותה. הוא מתחיל מהרגליים. אני רואה את הקשר שלו ומזהה את התנועות מהסשנים שלנו.  אני מתחרמנת מלראות אותו קושר אותה. 

אחר מכן הוא עובר לידיים. היא ואנילית, או בדסמית מתחילה. זה לא באמת חשוב. אני מזהה גם את האיפוק שלו. הוא מדבר אליה. כמו שהוא יודע לדבר.  

הוא נותן לה כאב. מעט. אבל לא מעט לה. הוא קשוב.

זה כל כך סקסי לראות את זה מהצד.

את השליטה שלו. את הריסון הסאדסטי, והתקשורת ללא מילים.

והמראה הזה מחרמן אותי לא פחות מהידיים והפה שבאותם הרגעים נוגעים בי . 

אתמול, בשיא הבאסה שחשתי, קיבלתי החלטה מודעת- שהיום ללא באסה קיומית. 

שלא באמת מגיע לי להיות בבאסה שכזו. 

וגם אין באמת סיבה. 

למרות הפחדים, הסיוטים, השריטות הזועקות בנוכחותן. 

למרות הכל.

אז היום אני בים המלח. 

נחה.

כל העור שלי רך ונעים ומזמין ליטופים.

הידעתן שאם אתן מזדיינות ממש ממש הרבה  בבוקר אז שני החורים שורפים במים :)

כואב לי ומחייך לי.

זה יותר טוב מסימנים הכאב הצורב הזה. 

~~~~~~~~~~

אני אוהבת זין.

ואני אוהבת להזדיין.

לא זוכרת הרבה מקרים שבהם הוצע לי להזדיין וסירבתי. 

אני בהחלט אוהבת זין.

אבל, מוצאת את עצמי בחוף שהעיניים בורחות לפיגורות הנשיות המקשטות את החוף. גוף של אישה זה יפה.

אז אולי אני לא בי, לא לגמרי לגמרי, אבל אני גם לא לגמרי אדישה לנשים. 

סעמק, כמה כוסיות יש פה.

ידיים ענקיות עוטפות אותי באמצע הלילה.

קבענו, אז אני לא נבהלת.

לא שמעתי את המפתח בדלת, לא שמעתי את הדלת החורקת שלי נפתחת, לא שמעתי את הצעדים המתקרבים. 

למחורת הוא יספר לי שהשעה הייתה 02 בלילה וישנתי עמוק. 

כן הרגשתי ידיים ענקיות, אוהבות, דואגות עוטפות את כולי, מתוך שינה לא שינה מנומנמת שכזו. כן הרגשתי ביטחון שבנוכחות שלו, שאני מרגישה רק כשאני איתו.

אחרי המלחמה הזו הוא היחיד שמצליח לתת לי ביטחון בעצם היותו. למרות שאין ביטחון באמת. חלונות רועדים מרעידים אותי באמצע הלילה לעיתים, ואי אפשר לברוח ממחשבות מפחידות כשאני משאירה את הילדים בשבת לבד בבית ויוצאת להליכה. 

יש הבנה שמכרסת בי מעט לעט שאלמלא המסיבה, אלמלא הקטל שהמחבלים היו עסוקים בו במסיבה, הם כנראה היו מגיעים אלי. ואל הילדים. ולא שהייתי יכולה לעשות משהו, אבל לפחות הם לא היו לבד. 

זה בטח גם סוג של טראומה. ורק הנוכחות שלו מרגיע לי את המחשבות האלה.

חייכתי מתוך שינה, ונצמדתי לגוף שלו קרוב קרוב. 

ושמעתי אותו מדבר אלי ברוך בילתי נגמר. 

"לילה טוב, אישה שלי."

"הקסם אחריו אתה תר,

טמון בעבודה שממנה אתה נמנע"

איזה משפט נהדר זה.  מהרגע ששמעתי אותו הוא לא יצא לי מהראש.

והוא נכון גם לי.

והוא נכון גם לסביבה שלי.

כמה פשוט זה, ובעצם כמה קשה.

המח שלנו, הוא לעיתים האויב הכי גדול שיש.

~~~~~~~~~~

בא לי שתזיין את כל השטויות ממני החוצה. רק הזין שלך יכול לעשות את זה. 

זה כמו סוג של תרופת פלא כזו. 

~~~~~~~~~~

זה כל כך נכון שיש בנו התנגשות של צרכים מנוגדים. כן, כמובן שמקור המחשבה הזו הוא מעולם תוכן אחר לחלוטין, אבל זה עדין נכון גם ביחסים.

הצורך שלנו בביטחון וביציבות ובוודאות מתנגש, עם הצורך שקיים בנו, בכל אחד מאיתנו, לריגוש ולחויות והתנסויות. 

ועדין , עם כל ההבנה, יש דברים שאני לא יכולה. אולי כי השריטות שלי עמוקות מדי.

~~~~~~~~~~

בא להתנשק עם יישות נשית, רכה וריחנית, על כל אורך הזין שלו. בא לי תמיכה נשית בדמות לשון רכה כשאני קשורה וכואבת. בא לי לתמוך כשהיא קשורה וכואבת.

בא לי לפנק, להתפנק, לגרגר, להתגרגר. 

בא לי גניחה נשית, המצטרפת לזו שלי, תחת ידו הסאדיסטית. 

בא לי צחוק כנה של שנינו מחטבקות באפטר במיטה חמה.

בא לי רכות של אישה. 

בא לי.

זה היצר ההרפתקני שלי.

מכירים את זה שיש לכם נפילות? 

שהכל סהכ טוב.

הוא נהדר.

עבודה בסדר.

כולם בריאים.

הכל באמת באמת טוב.

אבל משהו פנימי בכם לא ממש יושב לו במקום? 

אז כזה.

מרגישה שעממת. 

עם דימוי גוף לא חיובי.

ועם הרגשה כללית לא טובה. 

צביקה אומר לזרום עם הדופמין. לא להתנגד לו כי זה לא יעזור. (מי שמכיר מכיר). 

אז הנה אני זורמת.

שיטחית ורדודה.

יש צרות גדולות יותר.

שתי קצת מים.

זה יעשה לך טוב.

אם זה היה ראש השנה, הייתי אומרת שהתחלנו אותה כהוגן.

זה נשמע קצת פחות קליט, כשזה חג שמח. 

גבר סקסי שלי, 

(אתה כל כך סקסי לאחרונה שאני מתקשה להוריד ממך ידיים ועיניים),

שיהיה לנו חג שמח. מלא כל טוב.

שהאהבה שלנו תמשיך לצמוח, ולגדול, 

שנמשיך לאתגר אחד את השני, ולהתעלות מעל האתגרים, 

שנמשיך ליצור תוכן וליצוק עושר לתוך חיינו. 

שיהיה לנו חג שמח. 

וכך, גם לכל קוראי.

היה לילה לבן של מסיבת חברים ובהמשכה פלי פארטי פרטי בביתם של זוג חברים. הם יודעים לארח.  מלא זימה כמו שאני אוהבת. ערבוב גופות על מזרנים על הריצפה וצלילים של עונג והגבר שלי שולט , קודם כל על עצמו. אחר כך עלי. 

הלכנו לישון ב 4 לפנות בוקר. קמנו ב 7 ישר להליכה בים. כל הגוף תפוס ובוכה עוד מהריצה שעשינו בשישי בבוקר. 

זו הייתה הליכה קשה של עייפות, אבל זמן האיכות אפשר לנו לדבר יחד ולעבד את כל מה שעברנו לילה קודם. לדייק מה היה טוב לנו. מה פחות. מה כדאי להבא. מה לא כדאי. איך הרגשנו יחד עם הגבולות ששמנו אחד לשני. ממה חששנו. ומה אנחנו רוצים לפעם הבאה.

כי ברור לשנינו שיהיה להבא. בדרך כזו או אחר. שאנחנו רוצים עושר בחיים שלנו, ושהכוונה היא לא לעושר  כלכלי. 

נסטה, נטייל, נאכל, נלך לתיאטרון ומופעי מוסיקה, נזדיין ונסתשן. 

נחייה- בכל רגע פנוי

כי מסתבר שהחיים האלה יכולים להיות קצרים בהרבה ממה שחשבנו תחילה. קצרים מדי, ולא בא לי לבזבז אותם על תירוצים מפגרים של אי עשייה.

~~~~~~~~~~

אנחנו מגיעים הביתה ואני מארגנת לנו ארוחת צהרים זריזה וקלילה, לפי כל החוקים כמובן. 

בסיום אני מכינה לו קפה ונשפכת על הספה. 

לא עובר הרבה זמן והוא מצווה לי לעמוד על 4 תחת אליו. 

הגוף שלי גמור ואני יבשה ומחוסרת שעות שינה. זה לא מעניין אותו.

הוא נדחף לי לתוך החור ההדוק בחוזקה. זה כואב ממש. אני צורחת. הוא צוחק עלי שכואב לי, וממשיך לזיין אותי.

אני מרגישה כל תנועה שלו כאילו היא נייר שיוף מבפנים. הראש שלי שנדחק פנימה אל תוך הספה באלימות- מתקשה למצוא אויר.

"זונה כמוך צריכה לקבל ככה בתחת על יבש כל הזמן" 

"לאאאאא" אני מייללת.

"מה לא?"

"לא על יבש".

"מי שואל אותך? כמה רעש את עושה?".

והוא נדחף לתוכי חזק עוד יותר ואני רואה כוכבים ממש מרוב כאב "זונה כמוך צריכה להגיד תודה שמזינים אותה בתחת על יבש. תגידי תודה"

והוא נכנס לתוכי מהר ובזוית קצת שונה. אני רק  צורחת. 

"תגידי תודה זונה"

אני לא מסוגלת. אני רק צורחת כאב. זה שונה בכל שאר הפעמים שלנו. זה כואב במיוחד. אחרת. אולי כי אני עייפה כל כך וכל השרירים שלי תפוסים.

"תגידי תודה זונה!"

אבל כל מה שאני מצליחה להפיק מעצמי זה צלילי יבבות מרוב הכאב שאני חשה. אני בוכה וזה לא דמעות של כאילו, ואני לא מסוגלת להתנגד מרוב העייפות.

הוא ממשיך לזיין אותי בשקט אבל לרגע לא מוסיף חומר סיכה.

"הנה זונה קחי" הוא מושיט לי את הויברטור. "זה מה שרצית, לא? בכיינית. קחי. עד שאת לא גומרת אני לא עוצר"

הזוית לא טובה לי וכואב לי ברמה שהגמירה לא קרובה. וזה לוקח המון המון המון זמן. וכל הזמן הזה הוא ממשיך להכאיב לי מאחורה. לקחת. לפעמים להוביך צביטה ומכה, שמבלבלים אותי ומרחיקים אותי עוד יותר.

ואז הגוף שלי מרחם עלי ומפיק גמירה. 

והוא יוצא ממני בבת אחת.

הוא נכנס להתקלח.

 "תודה". אני סוף סוף מצליחה להגיד.

תישני ילדה, תישני. 

תניחי את הראש על שקע הכתף שלי, תעצמי עיניים ותילכי לישון. אני כאן, שומר עליך. לא הולך לשום מקום. 

באתי במיוחד להשכיב אותך לישון, ולכרבל אותך אלי.

תישני ילדה. היה לנו יום ארוך היום אבל מחר יום חדש. תישני ילדה. תנוחי. 

~~~~~~~~~~

אני נסערת. 

חוסר השינה לא תורם לי או לסערות הפנימיות שלי.

יוצאת מעבודה קצת מוקדם, וקצת באימפולסיביות שמה את הוייז אליו. לא קבענו. לא עדכנתי אותו. המח מרוקן ממחשבות מרוב עייפות. כל טיפת ריכוז מתועלת לשמירת החיים שלי על הכביש. 

דפיקה בדלת, והיא נפתחת.

אני רואה את ההפתעה על פניו, אני לא נותנת לו זמן לשאול, ומנשקת אותו. מושכת אותו בנשיקות. קרוב אלי, צמוד לספה.

אני רוצה לדבר, אבל לא יוצאות לי המילים ובמילא כל מה שאני צריכה זה מגע צמוד חם כזה, ואינטימיות איכותית כזו שלא צריך למלא ב"מה עושים עכשיו?". 

העיניים שלו קרובות לעיניים שלי. 

ואני רואה בהן את כל מה שאני צריכה לראות. את התשובות שרציתי, אבל גם את הדאגה. אני רואה את החשש. ואני יודעת שאכפת לו.

אני רוצה לדבר אבל לא יוצאות לי המילים. 

~~~~~~~~~~

תישני ילדה.

תישני שינה עמוקה וטובה שאת זקוקה לה.

מחר אני אחבק אותך ואדאג לך. היום אני פה לצידך. 

אני אוהב אותך במעשים. את רואה אותם, ילדה? 

מחר תגידי לי מה חסר לך.

היום רק תיצמדי אלי ותישני.

אני פה עד שתירדמי.

בא לי רק להתחפר מתחת לשמיכה.

וללכת לישון.

כשאני ככה חלשה וקטנה וחסרת ביטחון ועצובה,

ובכלל בכלל לא עוצמתית כהרגלי. לא חייכנית ולא משחקית, מכודררת בתוך עצמי, שקטה,

אני צריכה במיוחד שתאהב אותי. חזק. תואהב אותי המון המון. בכל דרך אפשרית. תעטוף אותי בחיבוק חונק, כמו שעוטפים ספק מרסנים בן שלוש בטנטרום עצבני.

תאהב אותי מעל כל זה ותבין אותי ותזדהה איתי. 

ללא אבל. ללא בערך. וללא אולי. ללא פחדים. וללא חששות. 

תאהב אותי בחזקה, כמו שלא אהבת אותי לפני זה מעולם, אולי כמו שבכלל לא אהבת קודם בחיים שלך. ככה שהלב מתפוצץ והרגש גועה והדם מבעבע בורידים, והמבט חודר, ונשימות קטנות, והדפיקות איתנות בתוך הלב.

ככה שהעולם נרעד מהעוצמה.

ותצמיד אותי חזק אליך ותוכיח לי שאתה לא הולך לשחרר בשום תנאי. גם לא כשאני בועטת וקשה. גם לא כשאני מקשה. וגם לא כשיש רוח חמה וערפילית בחוץ. בשום תנאי.

כי כשאני ככה, האמת היא, שגם אם אני לא אומרת, זה הרגע שבו אני הכי זקוקה לך.