זה בפירוש סבב המילואים הכי קשה שהיה לי מאז שחזרתי להתנדב למילואים.
אולי זה בגלל השילוב עם העבודה וזה שאין לי זמן להתאושש ברמה שמתבלבלים לי הימים, ואולי זה בגלל שהזדקנתי. ואולי זה בגלל שגם הוא עושה מילואים ויש ריחוק פיזי בילתי נסבל בינינו.
ויש גם את השפעת שלא עוברת והשיעול הטורדני הזה, שתוקף אותי כמו טייסת 494 בצי האמרקאי שתוקפת את דרום איראן. בעיקר בשעות הלילה והבוקר. מעצבן.
בחיי שהגיע הזמן לחשוב על פנסיה מוקדמת.
די.
בא לי לקום כל בוקר לפילאטיס בוקר של זקנות במתנס שליד הבית השלי. ואז לשוב הביתה ולרטון אחד על השני. ושתכין מרק טעים לצהרים.
למה לרטון? ככה. שלא יהיה משעמם, ושיהיה מה שיתדלק אותנו. וכי זה מה שזקנים אוהבים עושים.
וללכת להליכות בים ולנשום אויר מלוח.
אולי לטוס איתך לחול מדי פעם. כן כן, גם לאירופה, למרות שנמאס לך כבר מאירופה.
בא לי ימים של יחד וצחוק ובדסמ.
ובנתיים יש פה רק אזעקות וירוק של מדים.
טקטיים- במקרה שלך.
היו לי אמביציות פעם. ממש לא מזמן.
ומה שנשאר מהם זה השאיפה להכנס איתך למיטה ולברוח מכל העולם.
אומרים שבימי מלחמה יש תופעת לוואי של אכילה ריגשית.
כנראה אצלי יש תופעות אחרות.
אבל יש גם רגעים של פעם. שבהם אני נשארת אני.
כמו הרצון הזה שלי לזין שלך בתחת שלי, בעוד ידך מעסה לי את הדגדגן ואני צורחת אורגזמה ומתכווצת עליך באחורי.
סעמק.