אולי רגע לפני המוות לא באמת רואים את כל החיים שלך עוברים לך מול העיניים.
בעצם לא רואים כלום. וגם לא באמת שומעים או מרגישים אפילו אם נפצעים עד דם או אם יש בכי וצעקות ממש ממש בסמוך.
כל האדרנלין צף למעלה ונאחזים בשבריר התקווה שזה יסתדר, ושזה בעצם לא נגמר כאן. שמשהו ישתנה, שבריר השניה האחרון. שתינצל. שאנחנו בסרט וכבר שניה נתעורר ממנו.
איך אירועי קיצון משפיעים עלינו? מעצבים את מי שאנחנו? אולי זה לא סטרס. מונח שגור מדי.
לא ptsd. אולי זה דיכאון. ptdd. אולי זה פחד. ptfd. אולי זו בכלל אדישות ptid.
צריך להמשיך לחיות למרות שאנחנו מתים מפחד. כל יום אנחנו חיים עוד קצת עד שהפחד מתמוגג ואנחנו רק מתים.
אני אוהבת את הדירה שלי כל כך שממש לא בא לי לצאת ממנה אפילו לא לדברים שחובה לעשות כמו עבודה או קניות. או חיים.
ואני אוהבת להיות איתך.
לעשות בדסמ איתך.
כמו אתמול במועדון.
אוהבת את הצליל המטורף הזה שהכלי הזה עושה על התחת שלי, אחרי חימום ראוי לשמו, כשהוא פוגע באופן מדויק ביותר באחורי. אוהבת את הקצב הזה, של שמירת מרחק, בין מכה למכה. פאק. עשרים ואחת עשרים ושתים. פאק. עשרים ואחת, עשרים ושתים. פאק. ושוב ושוב.
אוהבת לעשות בדסמ פומבי איתך.
וגם פרטי.
אולי זה מה שרואים רגע לפני המוות. את כל הדברים שאנחנו אוהבים.
ואם במקרה המוות לא לוקח אותנו, נאות לתחינות ולתקווה, ומחכה לנו עוד קצת, אולי , רק אולי, לעשות את מה אנחנו אוהבים זה בעצם הדבר היחיד שנשאר לנו לעשות.