במסגרת התארגנויות לקראת מעבר דירה, מצאתי חוברת שהייתה שלי שהייתי בת 18.פלא שזה שרד אצלי מלא מעברי דירה וגירושין. מסמכים חשובים יותר לא שרדו, אבל החוברת הזו דווקא כן.
יש בה כל מיני סיפורים שכתבתי בגילאים 16-18. נראה לי כשגיליתי מה זה סקס. או אולי כשגדלתי קצת ותפיסות העולם שלי התחילו להתעצב.
זה מוזר לקרוא את זה ממרומי גילי. אבל גם מחייך.
תוהה מה קרה לי, שהפסקתי לרשום ל+- 15 שנה?
למה התרחקתי מעצמי באופן הזה, ולמה היה צריך את הכלוב כדי שאחזור לכתוב?
הרי ברור שאם היו שואלים אותי באמצע 15 השנים הללו- לא הייתי חושבת שאני מרוחקת מעצמי. זו הרי נקודת מבט שאפשרית רק בפרספקטיבה של זמן.
זה לא שיש בי חרטה. אין בי. כל מה שעברתי עד עכשיו הביא אותי להיות האדם שאני היום. המשפט האהוב של בראן ממשחקי הכס. כל טעות עיצבה אותי, כל טיפשות לימדה אותי להיות חכמה יותר. כל מעידה לימדה אותי פתרון טוב יותר להבא.
למדתי שאם אני מוותרת על משהו עכשיו ולא מתמודדת איתו, התוצאה תיהיה התמודדות עם משהו גדול הרבה יותר בהמשך.
ואולי כל הזמן הזה למדתי מי אני. בדרך הארוכה יותר, חצי מודעת חצי לא. ואולי אני עדין לומדת.
והחזרה לכתוב הייתה רק אבן אחת ממרצפות המסע בזמן.
לחוברת מצורף דיסקט עטוף בשמרדף.
דיסקט. לא פחות. לבטח חצי מדיירי הכלוב בכלל לא יודעים מה זה.
בתמימות של גיל הטיפשרה רציתי כנראה שהסיפורים ישרדו לאורך של זמן.
מי ידע אז שדווקא הנייר ישרוד. דווקא הפשוט שורד. דווקא הפשוט יותר, פחות מתכלה. זה יהיה פשוט, או שזה פשוט לא יהיה. פשוט.
את הדיסקט אין לי איך לקרוא היום. ואני מדמיינת שיש שם לא רק את בסיפורים שכתבתי אז, אלא גם את השירים. היו הרבה. הם היו זוועתיים. את המחברת שלהם זרקתי לפח מזמן מזמן.
אבל הסיפורים יפים.
ואני קוראת אותם ומחייכת נוכח הילדה שהייתי אז, והילדה שאני היום, איתך.