יומן מסע

הזין שלו מנסה להכנס לי לחור התחת היבש שלי על הבוקר. ירדתי לו קצת לפני זה, אבל מסתבר שרק רוק זה לא מספיק לנו.

זה כואב לי ואני מתלוננת, והוא קצת צוחק עלי. זה משפיל ומדליק בו זמנית. 

אני אוהבת שהוא מתייחס אלי כך במיטה.  לשימושו המלא.

אחרי שהוא מכניס את הכיפה לתחת ובעצם עובר את הסוגרים ויש סיכוי שיהיה גם קצת נעים מעכשיו, אז הוא פתאום עוצר ויוצא. 

ומחליט לסיים את זה בכוס.

~~~~~~~~~~

אני מתקרבת אליו לנשיקה. אבל אני לא מנשקת. לא מצמידה שפתיים, לא מוציאה לשון. אני מתקרבת קרוב קרוב קרוב ועוצרת. 

אני רוצה לעורר בו מגע ותשוקה.

זה מעורר בו אלימות.

"למי את חושבת שאת עושה טיזינג?"

הוא לוקח אותי בכח ובאגרסיביות שכמעט לא מודעת לכח של עצמו לחדר השינה, מפיל את פלג גופי העליון על המיטה, ונותן לי סדרה של ספנקים כואבים ללא חימום.

מאז, כל נשיקה היא נשיקה.

~~~~~~~~~~

כשאתה מזיין ומסשן אותי, אתה לא רק מזיין ומסשן אותי.

אתה מעביר לי אנרגיה וחיות, כוח התמודדות נגד העולם. רוגע ושלווה.

אתה דוחק לתוכי מלאות ותוכן ועולם.

אתה מעביר לי שמחה ורגש וחדוות חיים.

אתה ממלא אותי ברגש כלפיך, כלפינו. 

כשאתה מזיין ומסשן אותי, אתה לא רק מזיין ומסשן אותי.

משהו מחווט בי לא טוב, אז אני מרגישה לא רק זין או בדסמ, אלא במקום זה אני שומעת שאתה אוהב, שאכפת לך ממני, שאני חשובה לך. אתה מדבר ישירות מהזין שלך, מהידיים שלך, ומהראש היצירתי שלך- ללב שלי, למח שלי. עם כל תנועה שלך בתוכי ועלי.

כשאתה מזיין אותי ומסשן, אתה לא רק מזיין ומסשן אותי. 

אתה נוסך בי ביטחון. 

ועוצמה.

אתה מקרב אותי אליך. 

מה עושים במלון בים המלח בחורף?

מציירים!

איך לא פירסמתי את זה קודם?!

כל הערב הזה היה מושלם.
מתחילתו.
הוא היה רך וחם אלי בצורה יוצאת מהכלל. מלא חיבה וקירבה.  יותר מכל יום רגיל. זה משפיע עלי, מנגן על כל השריטות הכי עמוקות שלי, משקיט מפלצות ומגביר את הביטחון.

אני בכלל לא עייפה, אני מתרפקת עליו. ראש עמוק עמוק בשקע הכתף, האף מסניף את ריח גופו הטוב והמתוק. בטן לבטן, רגל על רגל. ידיים גדולות סביבי.

"אז מה, את רוצה סשן? כי מוקדם עדין."

שאלה רטורית.

"גם אני לא עייף."

הוא מטפס עלי ומוחץ אותי. חוסר האונים הזה של גוף אל גוף ממסטל.
הוא לוחש לי דברים באוזן. אני דווקא שקטה שקטה. אני נמסה מזה. מהסיטואציה הזו. צמאה למילותיו. הטון שלו נמוך רגוע לעומת הלב הרוטט שלי.

"תתפשטי. לא לזוז."

חבלים. אני לא רק לא זזה. אני צוללת. רגל אחת. רגל שניה. ידיים אזוקות מאחורי הגב.
הוא מטפס עלי שוב. לוחש לי.

"את לא תוכלי להזיז אפילו לא את האצבעות."

ניילון נכרך לי סביב האצבעות. גם ברגליים וגם בידיים. אין לי יותר מוטוריקה עדינה. אני כלבה קשורה, שצונחת על ענן בראשה.

ואז מתחיל סשן אימפקט. כואב לי. אני מכילה וממתינה להפסקות הנשימה בין לבין. אני תוהה אם אפשר לשמוע את העונג שאני חווה בין לבין. אם אפשר לראות את אנחת הרווחה של גופי.

הוא לא נדיב עם הזין שלו בסשנים. והוא מאוד נדיב עם הכאב. יש בזה משהו מיוחד, שמחדד סאדיסם מול מאזוכיסם, וגורם לי להיות נזקקת לזין במיוחד. לייחל למילוי.

בסוף הוא מוציא את הקיין.
אפשר להגיד "התגעגעתי" על אימפקט של קיין? זה כאב אחר, הקיין. כאב צורב. ממוקד. ספציפי.
הייתי בתעופה כבר ממקודם, אבל הקיין שולח אותי לעולם אחר לחלוטין.

אני צורחת עונג.
צורחת.
כמו שלא צרחתי מעולם.
מחניקה את הצרחה עם המצעים.
מתנתקת מהגרון של עצמי.
עד שכואבים לי המיתרים.
עד שאני בוכה.

~~~~~~~~~~

תודה.

אני אוהבת שקנית לי נעלי בית לבית שלך. כי ראית שהייתי צריכה.

ושקנית לי צעיף סתם כי חשבת עלי, ביום חמישי כשהסתובבת עם החברים. שתדע לך שאני לובשת אותו המון בכל המקומות הקרים שאני מסתובבת בהם לאחרונה, ואני מסתובבת המון.

אני אוהבת שלקחת אותי איתך לערב ההוא, שהותיר בי חותם בלב ומגנט על המקרר. אני חושבת על הערב הזה לא מעט, שתדע לך.

אני אוהבת שאתה נותן לי את הצד הנח במיטה שלך. 

אני אוהבת שעשית לי חורים בקיר, כי ביקשתי וכי ידעת שאני צריכה, ושבכלל מראש עזרת לקדם לי את האישור. כי יכולת.

אני אוהבת שיש לי ארגז מלא דברים טובים על השולחן. 

אני אוהבת שקנית כרטיסים להופעה לחודש הבא, ואני אוהבת שיש לנו תכניות לשבוע הקרוב. גם אם הן יתבטלו בסוף. 

אני אוהבת שאתה יוזם ואני אוהבת שאתה זורם כשאני יוזמת.

ואני אוהבת שאנחנו מדברים ממש ממש ממש מדברים. ושאתה נותן לי כר מכיל לספר לך על כל חולשותי.

ואני אוהבת שאתה מזיין אותי, או מאפשר לי להזדיין איתך, כשאני ממש ממש חרמנית.

ואני אוהבת שאתה מסשן אותי. ושאתה יצירתי.

מתה על זה. 

אני אוהבת שאתה צוחק מהשטויות שלי, ושאני מרגישה את האהבה שלך כלפי.

אבל בעיקר אני אוהבת, שאתה לא כותב לי הודעת ווטסאפ בוקר טוב, כי אתה מתעורר לידי.

ושאתה לא אומר לי לילה טוב בשיחת הפון, כי אתה נרדם לצידי, לרוב,כשגופך עוטף את שלי.

280 לפני המטר. 

תחילה 10 רצוף, על כל צד.

אחר כך 20.

ואז 30.

לא, לא תוספת של 10 בכל פעם. אלא ספירה מחדש בכל פעם. הוא ספר. אני התרכזתי בלספוג, לצרוח ולנשום בסוף.  להרגיש את הגוף שלו מנחם את הגוף שלי בין לבין. להתרכז ברצון שלי לחדירה. להרגיש את התאווה כלפיו שוטפת אותי.

עד 70. 

280 לפני המטר. 

ואז המג'יק נצמד אלי בין הרגליים. תחילה הרגשת העונג שוטפת אותי והגוף עולה קצת לקראת הגמירה הנבנית. ואז מטר של ספנקים תוקף את אחורי. 

כמה?

אני לא יודעת.  אולי 300. אולי יותר. מכה אחר מכה,  חזקות, בלי הפסקה. בלי סוף. זה מרחיק את הגמירה פיסית, ומקרב אותה מנטאלית. המטר לא מפסיק, ולא מעט. ואז, מתוך כאב שאני מתקשה להתמודד איתו, אבל הגוף  המאזוכיסטי שלי מצליח להכיל, אני צורחת אורגזמה מתוך הסבל. מתוך ההכלה. 

~~~~~~~~~~

יצירתיות.

~~~~~~~~~~

אני בן אדם שצריך בדסמ פיסי נוכח בחיים שלו. גם כאב בטוסיק 🙈, אבל לא רק. 

הגמירות לא אותן גמירות ללא הבדסמ, ומצב הרוח (והסטייט אוף מיינד הנפשי) הוא לא אותו דבר.

בקיצור, צריכה :).

ומצד שני תמיד יש בי את החשש, שמרוב שאני כל כך אוהבת את זה , וניהנת מזה, שזה ישטלת לנו על מערכת היחסים.

תשמור עלינו, אהובי.

תרביץ לי כמו אתמול, ותשמור עלינו קרובים. 

עד לא מזמן חלק מתכונות האופי המלבבות האלה היו כתובות לי בפרופיל. חלקן האחר נאמר לי יותר מפעם, ואולי זו גם הסיבה שאחרי תקופה התחלתי גם אני לחשוב כך על עצמי.

כנראה שאם אומרים לך משהו רע מספיק פעמים, ומספיק בנחישות- בסוף אתה מתחיל להאמין בזה, ובמילא לדברים הרעים קל יותר להאמין. 

במסגרת לא מעט תהליכים שאני עוברת עם עצמי בשנה האחרונה- אני רוצה להציע גרסא אחרת.

 אני אולי קצת חסרת סבלנות. אבל אני לא תלותית ולא ביקורתית ולא שיפוטית ולא נידית. אני בהחלט לא מוכנה לתת מקום לבולשיט ולזיוני שכל לא כנים, אבל אני לא שום דבר מאלו. אפילו לא קרוב.

בעבר, זה הוטח בי בעיקר בגלל הדרך, ובגלל בחירת המילים שלי, שלא הייתה הכי מוצלחת כנראה. כשבאתי לומר משהו שחסר לי, שמפריע לי, דרך אחרת שבה אני צריכה להרגיש אהבה. או שזה לא נאמר בזמן, כי לא הרגשתי מספיק בטוחה לדבר, או שלא הרגשתי שזה מגיע לי, אז כשזה כבר כן נאמר- זה נאמר בתסכול גדול מדי ובכאב. וגרם לצד השני, להתגונן ולהסתגר, ובעיקר להגיד לי שאני ביקורתית ושיפוטית ולהתרחק מאחריות משותפת שיש בקשר. 

במקום לצאת גבר, ולאפשר לי להיות אישה, היה קל יותר להטיח בי שאני שיפוטית וביקורתית. נו שוין.

אז היום אני מציעה גרסא שונה לפירוש ההתנהגותי הנורא פשוט הזה. אני בהחלט יכולה להיות תלותית שיפוטית ביקורתית ונידית. והדרך המהירה ביותר לגרום לי להיות כזו היא להתעלם מקשיים שאני עוברת. להתעלם מכאבים, מפחדים שיש לי. להתעלם מחוסרים שבגוף ובנפש, להתעלם מתחושות של בדידות ואפילו הזנחה שאני אולי מרגישה.

זה נכון שגם אני למדתי עם הזמן לדבר אחרת. ולהציג את הצרכים שלי אחרת, רך יותר. אבל זה גם נכון שאני צריכה את המצע המתאים לזה. את התשתית. את ההכלה והקשבה האמתית.את הקונטרה והפרטנר שרוצה.

או אז פתאום, איזה פלא,  אני לא שיפוטית. ולא ביקורתית ולא נעליים.אני רכה ומתמסרת ומכילה ובעיקר אוהבת. המון אוהבת. ורוצה להיטיב איתו ואיתנו. רוצה קירבה ואינטמיות וחום.

והוא לא צריך להתגונן.

התמונה משתנה פתאום כל כך בקלות. כי  לשנינו אכפת. ושנינו רוצים בטובת האחר, מתוך מקום מתחשב ובוגר, שרוצה לבנות. שרוצה הצלחה. שרוצה אושר משותף.

זה ככה פשוט. 

בוקר, עוד חושך בחוץ ואפילו לציפורים מוקדם מדי מכדי לצייץ. כבר התלבשתי ואני צריכה לצאת. אבל זה בכלל לא משנה. תמיד יהיה לי זמן לזה. תמיד. 

המכנס והתחתון מופשלים קצת, והפרצוף שלי תקוע במזרן. הוא חודר אלי לאט לאט. הידיים שלו מחזיקות לי את התחת בזמן שהוא נע בי וזה עונג צרוף. 

"מה זה?!" הוא מוחה "בכלל אין לך סימנים!"

אני אוהבת את התנוחה הזו. הוא יכול לשאול אותי אם בא לי שיחדור לי לטוסיק ואני יכולה להגיד שלא. אבל תכלס, בתנוחה הזו (ולא רק בזו) ה"לא" לא נחשב. אני יכולה להגיד. והוא יכול לעשות. ושני הדברים בכלל לא קשורים ביניהם.

~~~~~~~~~

הוא מתחיל לקשור אותי ואני מתחילה לעוף. זה עוד לא כואב ועוד לא מרסן בכלל, אבל עצם ההתעסקות עם החבל מעיפה אותי. 

כל רגל נקשרת לכל חלק אחר של המיטה. ואני עקודה. 

ואז הוא מתחיל לשחק בי באופן שמותח לי את הראש ואת הגוף. עם עונג ועם כאב. עם אילוץ של אורגזמה בתנוחה שבא היא לא באה בקלות כלל וכלל. עם כאב שמרחיק אותה. 

"כמה זמן לא היית עקודה ככה, אה?".

הרבה זמן.

הרבה מאוד זמן.

יותר מדי.

~~~~~~~~~~

בזמן שהוא קושר אותי, אחת הידיים המשוחררות שלי מעבירה לו ליטוף על הכתף.

הוא לא מתבלבל. 

ומכה חזקה, ממש ממש חזקה, אפילו בקנה מידה שלי, נוחתת לי על הישבן. חזקה ברמה משתקת.

"תבקשי. אולי תקבלי רשות. אף פעם לא בלי לבקש"

והוא חוזר לקשור

~~~~~~~~~~

אז ככה זה נראה כשאתה נותן לסאדו שלך לצאת? 

~~~~~~~~~~

כל הצעצועים מפוזרים בכל החדר. 

אין עיצוב חדר יפה יותר מזה.

איו בלאגן יפה יותר מזה.

~~~~~~~~~~

חג אהבה שמח, בייבי שלי. 

תודה על הערב הזה.

ותודה על הבוקר הזה.

ותודה עלינו.

איך שאני אוהבת לישון איתך.

להתכרבל בך עמוק עמוק, בזרועותיך. 

להרדם עטופה ורגועה, מוגנת ובטוחה, מוקפת ואהובה. 

אתה גורם לי להרגיש כל כך , כל כך אהובה. לא תמיד צודקת, לא תמיד מקבלת את מה שרוצה, אבל תמיד תמיד אהובה. תמיד רצויה.

אני אוהבת להרדם בידיים שלך, במשהו מיוחד שהצלחנו לבנות בתקופה לא ארוכה מתוך מקום מיושב, של בגרות, שאוהב יותר משהוא מאוהב, שמרגיש יותר משהוא מרוגש, ממקום יציב. ממקום שקול. ממקום בטוח. ממקום שרוצה לבנות איתן.

אפילו שלי יש מיליון פחדים. 

ואפילו שאני מפחדת מצל העבר, ומסערות העתיד.

אני אוהבת את שיחות העומק שמתפחות בנו לאחרונה. מאיזו שאלה דבילית שיוצאת ממני. אבל התובנות שנולדות בשיחה כבר כלל לא דיביליות. הקונטרה שאתה נותן לי מאשררת לי שאכפת לך. שאתה לא אדיש.

אני אוהבת את העומק. אני מאמינה בו. 

אני אוהבת את הקירבה. בה אני מאמינה עוד יותר.

אני אוהבת להרדם בזרועותיך. רגלים מסובבות בתוך רגליים, טוסיק צמוד למפשעה. 

אני אוהבת להרדם בזרועותיך, פנים חפורות בבית החזה, ידיים מוצמדות חזק, רגל שלך מקבעת רגליים שלי. 

בבוקר, רגע לפני היקיצה, אתה עוטף אותי עוד יותר קרוב, הכי קרוב שיש, ואני נמסה שם בין ידיך. ואני צריכה את כל הכח שאין לי כדי לקום משם. זו מלחמה ממש, בה אני מפסידה ובסוף אתה קם לפני להכין לי משהו חם לשתות לפני העבודה. 

אני אוהבת להתעורר לתוך זיון בוקר שלך.

אני אוהבת לישון איתך.

זה היה סופש מושלם.

פשוט מושלם.

הרבה זמן לא היה לי סופש כזה, מלא בכל מה שטוב, וסובב אנשים טובים, שאוהבים אותי.

~~~~~~~~~~~

היום בבוקר יקצתי עצלנית.  זה היה לילה ארוך מועט בשינה. וכשחדרת אותי, והרגשתי אותך לכל אורכך, זו הייתה הרגשה מזכת, משחררת. יופורית כמעט. 

חשתי חיבור אליך, כזה שלא חשתי בשום שלב עד כה. חשתי תחושות של תמונה שלמה אחת. חשתי במקום. בבית.

~~~~~~~~~~

המקום לא גדול פיסית. ולא הרבה אנשים עושים בדסמ. רק אלו שעל הבמה אנחנו ואולי עוד זוג אחד או שניים. 

אני לא מפסיקה לצחוק. חלקית זה מהפאניקה ומהפחד בפני עוד גל כאב שאני באמת מתקשה לעמוד בו. וחלקית כי מתפוצץ לי הלב להיות שם איתך וזה צחוק משחרר. רציתי בזה כל כך הרבה זמן. לא ביקשתי. ולא ייללתי. ובאופן כל כך לא אופייני לי, חיכיתי בסבלנות. והתגעגעתי לזה. למעמד הזה. לתקשורת השונה הזו. לשפה הזו, בינינו בו הגוף מדבר חזק יותר מהפה. 

לסשן כזה.

~~~~~~~~~~

מלא אוכל. באמת מלא . יותר מדי. אבל יותר מהאוכל זה העובדה שאני מאוד אוהבת לארח חברים טובים.  לפרוס מפה על שולחן. למזוג כוס יין. לצחוק. לשתף סיפורים. לבנות ציפיות למפגשים דומים או שונים בעתיד. 

אני מאוד אוהבת לארח חברים.

~~~~~~~~~~

אתה והוא נותנים לנו קצת ספייס.

אני יושבת על כסא בר, לא מורידה ממנה ידיים ועיניים. 

היא מתיישבת עלי. 

האוויר כל כך טעות מינית, שאפשר לחתוך אותו עם מכה של קיין. 

היא מתחילה לנוע עלי עם פלג גופה התחתון, ואני מכירה אותה כבר מספיק זמן לדעת מתי היא קרובה. זה ממש קרוב. אני יודעת. 

אני מוסיפה יד תחתיה, והיא גומרת לי ביידים. 

~~~~~~~~~~

אתה נוהג הביתה ואני, מכורבלת בגקט שלך, נרדמת על כסא ליד, אבל רק עד הבית. כשאנחנו עוברים למיטה אני מתכרבלת בך.

~~~~~~~~~~

יש לי סימנים מהממים. 

שחורים סגולים. 

תודה עליך.

ותודה על הסופש הזה.

עכשיו שאני איתם, אני יכולה להגיד, שממש, ממש חששתי. לא בגלל שהם קטנים, הם כבר לא.

בגלל שאם היה עובר מחבל הייתי רוצה להיות איתם, ולא במרחק מהם. הייתי רוצה גורל זהה.

איזו מן מחשבה דפוקה זו, אה? איזה עולם אנחנו חיים בו, שזו המחשבה של אמא שיוצאת לערב אחד,  ומשאירה את הילדים הבוגרים שלה בבית. 

אבל טוב שלא ויתרתי.

טוב שבאתי וחויתי וטעמתי והרחתי.

וראיתי עוד צבע ממך . אחר , אבל זהה.

והתרגשתי. המון התרגשתי.

ולפרקים העיניים דמעו והלב התכווץ.

ואפשר להיות ציני אבל אני לא כזו. כך שלמילים שנאמרו שם, לא על ידי אחד, יש משמעות וערך עבורי.  יש משקל.

זה המקום לרשום פה על ערכים בכלל? בכלוב? זה המקום לדבר על אחוה ושליחות ואחריות? מילים עם תוכן?

גם ללא החלק האומנותי, שברור שרק הוסיף, הייתי שמחה לבוא איתך, ותודה על הזכות הענקית שאפשרת לי להיות שם.

המגנט מתנוסס בגאווה על המקרר. באמצע.

וסיפרתי לגדול, שהוא היה עוד ער, איך קיבלתי אותו, ואת כל מה שחויתי וראיתי.

אני מבינה למה אתה שם. למה בחרת כך מלחתכילה.

אני ממש מבינה.

ואני גאה בך.