איזה שיר מתוק זה, נכון?
אתה קצת רחוק, ויהיה ככה עוד זמן. זה משאיר אותי לבד עם יותר מדי מחשבות (כן, מסוכן, אני יודעת 😏).
בכלל יש לי נטייה כזו לחשוב הרבה יותר מדי ובסוף להגיע לכל המסקנות הלא נכונות :)
אולי אני צריכה לחשוב פחות. כאילו שזה קל למשוגעים כמוני.
תגיד… אנחנו באמת משוגעים? או שכל אחד מאיתנו פשוט משוגע בדרך שלו, ורק לפעמים אנחנו עושים מבחן התאמה – לראות אם השיגעון שלך מסתנכרן עם השיגעון שלי?
כי אצלי, המשוגע לא יושב בשקט. אף פעם.
הוא לובש אוברול כתום, זרחני וצעקני, עושה דרמה, לך ולי, ולי ולי, ואתה זה שנאלץ לחלק לו כדורי הרגעה ולדאוג שהמשוגע שלך לא יתחיל לרקוד איתו ריקוד אינדיאני באמצע הסלון ולפזר עיגולים של עשן לכל השכנים.
לפעמים זה עובד לנו. לפעמים קצת פחות. ולפעמים שומעים את קריאות החיזור, ואת צבעי המלחמה הצבועים על העור הרגיש, בקולי קולות.
אבל אולי ככה זה תמיד היה. גם כששיחקנו אותה “שפויים”, היינו בעצם סטלנים על טריפ – אנדורפינים, דופמינים, אוקסיטוצינים.
אומרים שלא מומלץ לערבב אלכוהול.
אולי כשתחזור תעזור לי להחליט אם כדאי לערבב משוגעים.