יומן מסע

אולי זה בגלל שטוב לי, שאני חשה אושר, אמיתי כזה ולא משוחק, שזו הסיבה שאני חושדת באושר הזה ללא הפסקה.

שאני שואלת למהותו. אני חוקרת אותך. שאני שואלת אותך על החלטות עבר שקיבלת. שאני מבקשת תשובות כשגם לי ברור שלעיתים אינן. אני צריכה וודאות שתכלס איש לא יכול לתת לי אלא אם כן הוא משקר.

אולי דווקא כי אתה- אתה, כל כך יוזם, עוטף, חושב, מתחשב, יציב, סבלני, אז אני יכולה להרשות לעצמי באמת להיות אני- לעיתים פגיעה, חוששת, לעיתים אפילו הססנית.

כל המבוגרים האחראיים של חיי, לא היו שם בישבילי בילדותי כשהייתי צריכה אותם. אולי זו הסיבה (פחחח על "האולי". מה אולי מה? בטוח!) שאני חוששת גם ממך.

אני ילדה, אתה מבין? לא עם קוקיות ושמלות ומוצץ. ולא כזו שתקרא לך 'אבוש' במסגרת הפטיש.

אני באמת ילדה. כזו שלמדה לאורך החיים שיש לה, בסופו של יום, רק את עצמה. כי אין לה אף מבוגר אחראי לסמוך עליו. אבל אני גם ילדה שצריכה מבוגר אחראי. מאוד. ואתה מאוד כזה. מאוד מאוד כזה. ואני גם צריכה את זה מאוד, וגם מפחדת מזה מאוד. 

ילדה מטומטמת.

ואז אני שוכבת במיטה ומפריע לך לישון ומרגישה אשמה שיש לי בכלל מחשבות כאלה אחרי סופ"ש מושלם שכזה. 

סופ"ש של רוגע ושל זיונים. 

אני רוצה שתדע שאני מעריכה את מה שיש לנו. את מה שהצלחנו לבנות עד כה.  מאוד.

השדים האלה הם שלי.

ואולי רק זמן יוכל להם.

~~~~~~~~~~

-"כי מערכת היחסים הזו היא הרככית" הוא אומר לי בקול שליו

-"אבל אני לא ממש נשלטת, אני יותר מאזו"

-"את יכולה להגיד את זה עד מחר. שנינו יודעים שאת כן. את יודעת שאת כן. לא ממש מפריע לי איך תקראי לזה". הקול שלו רך. עדין. רגועה.

הוא מניח את היד החמה שלו על היד שלי. ואני לא יודעת איך להגיב. אולי כי אני ילדה מטומטמת. ואולי כי זה נכון, אבל אולי אני לא רוצה שזה יהיה נכון. אולי לפעמים אני מרגישה שלהיות סאבית, רק פוגע בי. אולי לפעמים זה לא טוב וזה מוגזם. ובא לי להיות במינון נכון איתך. במינון מדויק של הכל עבור שנינו, ואני לא טובה במינונים. אולי אתה יותר טוב. אז אני שותקת. ונותנת לך לנהוג. 

זמן.

~~~~~~~~~~

"בבקשה בבקשה שמן". זה לא משחק. אני לא עושה את עצמי. זה נכון ככלל שאני אוהבת אנאלי בעיקר כי זה שלו ואני אוהבת שהוא לוקח בלי לשאול.  אבל בשבריר השניה הזו, כשהוא הופך אותי על הבטן, ומזיז לי את הפלחים עם הידיים, אני חווה היסטריה קלה של פחד מרמות הכאב. לא ירדתי לו קודם. אין רוק. אין פריקאם. אין טיפת סיכה. הוא לא נכנס אלי קודם עם אצבע.

אני צורחת "לא לא לא. בבקשה שמן" יחסית בהיסטריה. הוא כבר חצי כיפה בפנים ואני יודעת שזה הולך לכאוב ממש כי אני לא מוכנה בשיט. 

"כן? להתחשב בך? בכיינית"

הוא לוקח חומר סיכה ומקל עלי.

וזו הפעם הראשונה שהוא מזיין אותי בתחת שאני חווה עונג.

ילדה זונה מטומטמת.

אני עייפה. 

אני מניחה שאם את מסכנת את החיים שלך פעמיים בשבוע בצורה חיה וממשית, אז זה מעייף במיוחד. זה גם מפזר את הערפל מהעיניים בכל הקשור למה שחשוב, ומה שלא. למי שחשוב. ולמי שלא. 

אתה חשוב לי.

הילד החמוד שמלווה אותי בדרך כלל, במילואים. מקצוענותו חסרה לי. העין החדה שלו לשינויים בדרך - חסרה. היכולת שלו לקלוט את ההוא וההוא- חסרה. והיום הצטרף אלי ילד אחר. חתיכת פתיחת יום הייתה לו. וגם לי. הוא לא נבהל מטיבלת האש. תרתי.

בחיי שהייתי יותר אמיצה פעם. אולי זו הזיקנה.

אולי יותר מדי חויות מקרבות למות. הרבה יותר מדי, בסמיכות גדולה מדי בחיים, שהתרגלתי לחשוב עליהם כנורמלים. 

אולי זה בכלל לא נורמלי לחיות ככה.

ואני לא הייתי אף פעם כזו שסוגדת לדיכאון. 

אפילו בנעורי לא לבשתי שחור גוטי מעולם.

אני יצור שמח לבב, ואופטימי, אוהב חיים וצחוק ולהזדיין איתך ולהסתשן איתך ולגמור מהנשמה. 

לעשות איתך זיכרונות.

אני כזו גם עכשיו. 

חברותית וחייכנית וסהכ אוהבת אדם.

אני זוכרת בפעם הראשונה שנסעתי לשם, באמצע המלחמה. כבר השתחררתי ממילואים אז או עוד לא? אני כבר לא זוכרת.

מ' הקבט נהג, ואתה הצחקת אותי בווטסאפ. 

עכשיו משאני זו שנוהגת, והילד יושב לידי, שקט, ואתה עובד, חסרות לי הבדיחות שלך. חסר לי את הרוגע שלך. 

חסר לי את המגע המרגיע שלך בלילה, את הקול השליו שלך באוזני, ואת הזין שלך בתוכי. ממש באותו הרגע שבו אני חוצה את הגבול. הזין שלך מרפא חששות ופחד וחרדה.  אפשר להעמיד מיטה, בפילבוקס שמעל? בטח יש שם אחלה נוף.

ובמילא הזין שלך זה כל הנוף הנדרש.

הוא גם התרופה גם הטיפול הפסיכולוגי וגם הטיפול ההוליסטי. חבילת הכל כלול. 3 בתוך 1. 

כשחזרתי , ולכאורה נגמרה הסכנה לפעם הזו, לא נרגעה לי הנשמה.

זה לא שחויתי דברים גדולים וגרועים יותר. חויתי.

אבל איכשהו נדמה שהתקלויות האלו, המאיימות על החיים, הן איכשהו מצטברות. ולא באמת נעלצות אף פעם.

וככל שהן מתקרבות יותר ומוחשיות יותר, כך אני הופכת שונה יותר יותר. מכורת זין גדולה יותר. רעבה לחיות שהוא מאפשר.  צמאה לשחרור שהוא נוסך בי.

משהו אחר, רע,  מתחקק לו מאחור במשעולי המח הקטן שלך כשאתה מרגיש סכנת חיים. ומלמד אותך להעריך כל כך חזק את כל מה שיש לך.

והאמת שאני לא צריכה הרבה. רק את מה שיש לי.

אותך. אותנו. ככה בדיוק כמו שאנחנו.

את הילדים.

וכמה חברים, אמיתיים כאלה, שלעולם לא ינטשו ולא יפגעו בכוונה ושתמיד יהיו שם. 

ואת הזין המרפא שלך, בכל דקה פנויה, בכל חור אפשרי.

קשה ללכת להליכה כזו, ארוכה, אחרי שמזדיינים כמה שעות.

מרגישה את כל השרירים במסלול בו לפני כמה ימים  בכלל לא הרגשתי קושי.

תוהה אם זו הוכחה שבכל זאת סקס שורף קלוריות, או שזה סתם אני הפדלאה.  לא ברור. 

~~~~~~~~~~~~~~

אני לא יודעת מה פספסתי בזה שלא נסענו הבוקר לטיול אליו תכננו כל השבוע לנסוע. 

אבל אני כן יודעת מה הייתי מפספסת אם אכן היינו נוסעים.

בחירה קלה.

~~~~~~~~~~~~~~

"אני אוהב לזיין אותך בתחת".

אני כבר לקראת סוף ההליכה ושניה לפני זו הייתה שיחה פשוטה ביותר, על ילדים והרגלים ועבודה ועל אה ודה.  ואז הוא אומר שהוא אוהב לזיין אותי בתחת. 

"אני אוהב שזה על יבש ושאת צועקת כי כואב לך, ומתנגדת קצת"

אני משפילה ראש כדי להסתיר חיוך ענק.

"אני מביך אותך?"

"לא. אתה מחייך אותי. זה נעים לי".

"את היית מאוד סקסית היום" 

הוא אומר לי בדרך חזרה. אני לא מרגישה כזו. אז זה כאילו הוא שומע אותי בלי שאני אדבר. מסונכרן איתי. 

הוא היה סקסי מהרגע שהוא הגיע. הוא כל כך סקסי לאחרונה שאני מרגישה לא מספיק. זה מדרבן אותי לעבוד יותר. להיות ראויה. 

כל כך הרבה תשוקה בנשיקותיו אלי, חם במגע כשאני צריכה חום, קשוח כשצריך להיות קצת יותר קשוח. ומצחיק. מעיף אותי מדיסוננס של ההליכה בין הכאב ובין רמות הצחוק בינינו. 

זה מקשה עלי לקבל את הכאב, וזה כיף. בוזמנית.

כאילו הנשמה שלי, והלב שלי, הם תויי קריאה, והוא מעלעל בהם לפני המוסיקה שהוא יוצר. 

היה גם בדסמ כייפי. לא רציני מדי. ולא רשלני. מדויק. לא מעט. אבל איכותו לא נבעה מעוצמת המכות או יכולת העמידה שלי ואפילו לא מהכמות.  היא נבעה מהתקשורת הסמויה בינינו. מהאינטימיות הריגשית והנפשית שהצלחנו לבנות. לכל כך הרבה מילים ורגשות שנאמרו לי בין השורות. למוסיקה שנוצרה. 

 אם אני אכתוב שהיה לי כיף, זה לא יעביר את העוצמות  שהיו. 

ואף על פי כן- היה לי.

היה לי מקרב מאוד אליך. 

ואני רוצה עוד.

עוד קרוב. 

ועוד ככה.

אני מקווה שאתה מרגיש זהה.

~~~~~~~~~~

אחרי הרבה זמן של מניעה אי רצונית. מה זה מניעה אי רצונית? זה כזה שאת לא מאוננת כגפך, וכשהוא נוגע בך, הוא הורס לך אורגזמות רק כשהן מתחילות. אחת אחרי השניה.

אל תשאלו אותי על רמות התסכול והחרמנות. 

ואז, בעמידה, עם הפנים לקורות העץ,  הוא מחדיר אלי אצבעות ומצמיד אלי את המכשיר, ולא עובר הרבה זמן, ואני גומרת שם על הקרוס. 

צורחת אורגזמה חזקה.

וכשאני נרגעת ומביטה בו, בפנים הטובות שלו צמודות אלי, ומחייכות חיוך קל שובב, זה כאילו אני מסוממת.

והוא הסם, והדילר, והתקציב

ואני צריכה עוד.

זה מרגיש כאילו לא כתבתי עידנים. 

וזה לא שלא היה לי על מה.

נראה לי פשוט, אולי לראשונה בחיי, בטוח לי כל כך וששליו לי כל כך, שלא מרגיש לי שהכתוב ידע להעביר. ואתה הרי תמיד תחפש את מה שבין השורות. 

אתה תדאג. ותריץ תרחישים בראש. ותעסוק במיחשוב יתר. 

יש לך לפעמים נטיה מוזרה כזו, לחשוב על דברים הרבה הרבה יותר מדי.  אני מזהה את זה כי גם אני כזו.

ולא צריך. 

מספיק להיות אופטימיים. 

מספיק להרגיש.

ומספיק לראות. 

מספיק להאמין באהבה.

לפעמים אני מתקשה לראות, אבל אפילו אני רואה.

אותך.

אותנו.

אני מעריכה. ואני יודעת שגם אתה. ושאיכפת לך. המונים. 

וזה עושה לי טוב לבנות איתך משהו אמיתי ויציב, עמוק ואיתן, שלא תלוי על חוט שערה, ושלא כל סערה תאיים על היותו. משהו עמוק, אהבה אחרת, בוגרת. 

מה השפיע עלינו, עלי- יותר? הזמן שעבר ונותן את אותותיות בגיל ובמצבור הדברים שחוינו, כל אחד במקומו? או אולי הייתה זו המלחמה, המפגש הכל כך קרוב עם המוות, שבאופן פרדוקסלי עשה סדר במה שחשוב. 

 יש לי משקעים מהכל.

פוסט טראומה מהחיים. מלחיות. מלשאוף ומלנשוף.

אני נטענת מהחיבוקים האלה שלך, שמגיעים באמצע שום מקום, כמו אז, במטבח.

אני מתמלאת חיות ושובבות ומשחקיות, כשאתה לוקחת פיקוד במיטה ובדרך אליה וכל הסאדו יוצא ממך. 

אני מרגישה ערך כשאתה מפלח אותי, משפריץ אותי, מגמיר אותי. 

אבל הכי הכי,

באופו חד חד ערכי שלא משתמע לשתי פנים-

אני מרגישה ביטחון כשאתה ישן שליו לידי. 

אני מרגישה ביטחון בנוכחות שלך בחיי,

אני מרגישה בטחון מנטאלי איתך.

אני מרגישה ביטחון באהבה.

ככה בא לי שתרגיש. 

כל הזמן.

זה הגיוני עבורי לכתוב על הסשן שהיה כי היה אקסטרימי וממלא במיוחד. וסקסי. ומלא מלא תאווה. גם כי זה סוג של עיבוד, וגם כי זה זיכרון. לפעמים אני אוהבת לקרוא אחורה, ולהזכר בפרטים, בחויות. בתחושות. 

ותיכף אני אעשה גם את זה. 

אבל יותר חשוב לי לכתוב על השלווה שאתה מביא לחיי. על הרוגע והביטחון. 

ואני חרדה לפעמים שזה זמני ונקודתי ויברח לנו. אני חרדה שתשתעמם איתי. שיחסר לך מדי. 

ואף על פי כן, יש לי שלמות איתך. יש לי מינון מושלם של הויה, של רגש, של מאמץ. 

של אטרף בתוך היומיומי. של חיים.

יש לי זוגיות שקיויתי לה המון המון זמן, ועכשיו כשהיא פה, אני הרבה פוחדת לאבד אותה, להרוס אותה. 

ובתוך כל זה אני בוחרת לסמוך בך ולהאמין בנו. ולקוות ששנינו במקום בחיים שרוצה לבנות, יותר משהוא רוצה לאבד, שיודע להעריך את הטוב הקיים, ושיודע הכרת הטוב, והכרת העומק והדבש שטמונים ושניתן לגלות רק עם הזמן.

יש לנו אהבה.

אני מאמינה שהיא תנצח. הכל.

~~~~~~~~~~

הוא מודיע לי, בקולו הרגוע, שעלי לבקש רשות לכל תנועה שאני רוצה לעשות. מלבד נשימה. לנשום הוא מרשה לי. אני כל כך אןהבת שהוא מדבר בסשן. במיוחד כשהכי כואב לי. הדיסוננס בין הרוגע של קולו, לאגרסיביות של מעשיו זה משהו שאי אפשר להסביר בכלל. ואני סאקרית של דיסוננסים.

אז הוא מכאיב לי, הרבה. 

באחת הפעמים, היד נשלחת כמעט באינסטנקטיביות למקום הפגיעה. 

וכמובן-  הוא מחליט להעניש. 

כבר לא חשבתי שאפשר להעניש אותי עם כאב. אבל אפשר. ועוד איך שאפשר. עונש אמיתי.  אפשר להעניש אותי כך, שכל תנועה שלי מעכשיו והלאה מחושבת. 

רק טעות נוספת אחת תיעשה הערב- אני אסובב את הראש לצד השני.  גם על התנועה הזו אני אשלם מחיר יקר.  מחיר שיחסל את הטעויות שלי קליל.

ואז אני אצלול. עמוק.

עמוק לתוך ספנקים ארוכים עם כלים שונים,עמוק לתוך הקיין,  עמוק לתוך הייבבות שלי, עמוק לתוך קוביית הקרח שתידחק לי לתוך הכוס. עמוק לתוך הריח שלך, המגע שלך.

עמוק לתוך מלאות הגוף שלך, שנשכב מעלי לנחמה.

~~~~~~~~~~

אני רואה איך הכאב שלי מעמיד לו. זה סקסי. זה מחרמן.

אני רואה אותו מתגרה מזה שכואב לי.

הוא מחטיף לי עם היד, וזה כואב לי. וכל הנפה שלו, מוציאה צלילי כאב ממני. 

ואני רואה, ממש פיסית לנגד עיני, איך הכאב שלי מעמיד לו.  וזה כל כך יפה לראות. זה מחרמן. וזה מרטיב במיוחד. 

~~~~~~~~~~

לא הייתי בטוחה שאני אכתוב היום. 

כי חשבתי שאולי הגיעה הזמן קצת להוריד גם את מינון הכתיבה. הנוכחות כבר ירדה. רק הכתיבה עוד עודנה. 

אולי לא לגמרי.

אולי רק קצת. 

ואז חשבתי שיש סיכוי שאנחנו עוד נהנים מזה קצת, מהכתיבה הזו. ואולי זו עוד פלטפורמה שלי לדבר איתך. ואולי בעצם, בסופו של יום, יש לזה גם ערך. 

אז באתי לכתוב.

קצת לך. קצת לי. קצת לנו. 

הזין שלו מנסה להכנס לי לחור התחת היבש שלי על הבוקר. ירדתי לו קצת לפני זה, אבל מסתבר שרק רוק זה לא מספיק לנו.

זה כואב לי ואני מתלוננת, והוא קצת צוחק עלי. זה משפיל ומדליק בו זמנית. 

אני אוהבת שהוא מתייחס אלי כך במיטה.  לשימושו המלא.

אחרי שהוא מכניס את הכיפה לתחת ובעצם עובר את הסוגרים ויש סיכוי שיהיה גם קצת נעים מעכשיו, אז הוא פתאום עוצר ויוצא. 

ומחליט לסיים את זה בכוס.

~~~~~~~~~~

אני מתקרבת אליו לנשיקה. אבל אני לא מנשקת. לא מצמידה שפתיים, לא מוציאה לשון. אני מתקרבת קרוב קרוב קרוב ועוצרת. 

אני רוצה לעורר בו מגע ותשוקה.

זה מעורר בו אלימות.

"למי את חושבת שאת עושה טיזינג?"

הוא לוקח אותי בכח ובאגרסיביות שכמעט לא מודעת לכח של עצמו לחדר השינה, מפיל את פלג גופי העליון על המיטה, ונותן לי סדרה של ספנקים כואבים ללא חימום.

מאז, כל נשיקה היא נשיקה.

~~~~~~~~~~

כשאתה מזיין ומסשן אותי, אתה לא רק מזיין ומסשן אותי.

אתה מעביר לי אנרגיה וחיות, כוח התמודדות נגד העולם. רוגע ושלווה.

אתה דוחק לתוכי מלאות ותוכן ועולם.

אתה מעביר לי שמחה ורגש וחדוות חיים.

אתה ממלא אותי ברגש כלפיך, כלפינו. 

כשאתה מזיין ומסשן אותי, אתה לא רק מזיין ומסשן אותי.

משהו מחווט בי לא טוב, אז אני מרגישה לא רק זין או בדסמ, אלא במקום זה אני שומעת שאתה אוהב, שאכפת לך ממני, שאני חשובה לך. אתה מדבר ישירות מהזין שלך, מהידיים שלך, ומהראש היצירתי שלך- ללב שלי, למח שלי. עם כל תנועה שלך בתוכי ועלי.

כשאתה מזיין אותי ומסשן, אתה לא רק מזיין ומסשן אותי. 

אתה נוסך בי ביטחון. 

ועוצמה.

אתה מקרב אותי אליך. 

מה עושים במלון בים המלח בחורף?

מציירים!

איך לא פירסמתי את זה קודם?!

כל הערב הזה היה מושלם.
מתחילתו.
הוא היה רך וחם אלי בצורה יוצאת מהכלל. מלא חיבה וקירבה.  יותר מכל יום רגיל. זה משפיע עלי, מנגן על כל השריטות הכי עמוקות שלי, משקיט מפלצות ומגביר את הביטחון.

אני בכלל לא עייפה, אני מתרפקת עליו. ראש עמוק עמוק בשקע הכתף, האף מסניף את ריח גופו הטוב והמתוק. בטן לבטן, רגל על רגל. ידיים גדולות סביבי.

"אז מה, את רוצה סשן? כי מוקדם עדין."

שאלה רטורית.

"גם אני לא עייף."

הוא מטפס עלי ומוחץ אותי. חוסר האונים הזה של גוף אל גוף ממסטל.
הוא לוחש לי דברים באוזן. אני דווקא שקטה שקטה. אני נמסה מזה. מהסיטואציה הזו. צמאה למילותיו. הטון שלו נמוך רגוע לעומת הלב הרוטט שלי.

"תתפשטי. לא לזוז."

חבלים. אני לא רק לא זזה. אני צוללת. רגל אחת. רגל שניה. ידיים אזוקות מאחורי הגב.
הוא מטפס עלי שוב. לוחש לי.

"את לא תוכלי להזיז אפילו לא את האצבעות."

ניילון נכרך לי סביב האצבעות. גם ברגליים וגם בידיים. אין לי יותר מוטוריקה עדינה. אני כלבה קשורה, שצונחת על ענן בראשה.

ואז מתחיל סשן אימפקט. כואב לי. אני מכילה וממתינה להפסקות הנשימה בין לבין. אני תוהה אם אפשר לשמוע את העונג שאני חווה בין לבין. אם אפשר לראות את אנחת הרווחה של גופי.

הוא לא נדיב עם הזין שלו בסשנים. והוא מאוד נדיב עם הכאב. יש בזה משהו מיוחד, שמחדד סאדיסם מול מאזוכיסם, וגורם לי להיות נזקקת לזין במיוחד. לייחל למילוי.

בסוף הוא מוציא את הקיין.
אפשר להגיד "התגעגעתי" על אימפקט של קיין? זה כאב אחר, הקיין. כאב צורב. ממוקד. ספציפי.
הייתי בתעופה כבר ממקודם, אבל הקיין שולח אותי לעולם אחר לחלוטין.

אני צורחת עונג.
צורחת.
כמו שלא צרחתי מעולם.
מחניקה את הצרחה עם המצעים.
מתנתקת מהגרון של עצמי.
עד שכואבים לי המיתרים.
עד שאני בוכה.

~~~~~~~~~~

תודה.