|
|
|
לא בא לי לחגוג.
שזה מוזר- כי כל שנה בא לי.
ואני עושה מן אירועי יומולדת שנמשכים איזה חודש. כשהשיא שלהם הוא המועד עצמו.
ודווקא היום ?
לא מתחשק לי.
חיפשתי איזו תמונה לעבודה וקפצה לי התמונה הזו.
של החשופית הכתומה האמיתית, שהוא הצליח למצוא באמצע יער שכוח אל בצפון אגם קומו, איטליה בשנה שעברה.
בא לי עוד ככה.
רכב.
אתה ליד ההגה.
כביש פתוח.
נוף של מים וירוק ללכת בו לאיבוד.
קח אותי מפה.
מה יותר סקסי מהגבר שלי על מדים?
הגבר שלי על מדים טקטיים!!!!!!!!!!!!
תפרוק את הנשק חייל שלי :)
אה.
ולגבי האמיתות הפשוטות?
ראיתי בפייס והתחברתי-
תשמור עלי, עלינו.
תעמוד זקוף מול החושך המפתה של הלילה, תרגיש את הקרירות הנעימה מחליקה עליך כמו הלשון המלוחלחת שלי על עורך חשוף העדין והרך שנמתך לכבודי ברגע האמת.
החושך הכבד קורא לך, אבל תישאר עם עיניך דרוכות. לא להתרופף, לא להיעצם אפילו לרגע.
הנשק שלך לא רק מתכת. הוא ההארכה שלך, המשך הגוף, מוכן להתפרץ ברעד חד כשצריך. תן לו לנשום את הלילה, כבד ומוכן.
הכפתורים על המדים מתוחים, שומרים סוד, מבקשים שלא תפקיע אותם אלא אם כן ניתנת הפקודה.
במים לא רואים דמעות. שלי.
גם כשהכל דומם, הייצר זוחל מתחת לפני השטח כמבקש לפוצץ את הכל.
תשמור עלי בלילה, גבר שלי.
בשמירות הארוכות שנדמה שאין להן סוף, ושמור גם ביום.
בכל רגע שבך, מבלי לחכות להחלפת המשמרות.
בלילה של הליקוי, כשהירח נצבע באדום, הסתכלתי לשמיים והרגשתי שהוא זו אני. מחורץ ומצולק, מאיר ועדיין נבלע בצל. נשפט מכל כיווניו. בבחינה מתמדת.
כאילו השמיים עצמם זוכרים כל שריטה שלא מחקה את עצמה. אדום בוהק, יפה אבל שתוק.
ולא רציתי להסתכל יותר.
מעדיפה לראות את הטוב ביום. כמו הירח. רק בלילה בורח לו. מעדיף כיסוי מלא.
בין כל הקולות, בין כל הפנים, יש רגעים שהשקט ממש צורח.
מוקפת, אבל המבט לא חוצה את הזכוכית שמפרידה.
השנתיים האחרונות לא חלפו עליי – הן חרצו בי. כל שריטה נשארה, כל לילה לבן נחרט עמוק יותר. זה לא רק כאב, זו תביעה של הגוף.
ותובנה קטנה. שאינסומיה זה בעצם מס שהגוף גובה.
יצא לי קצת מורבידי. אך אני ממעיטה למחוק. קרוב לעשור של חיוכים ומדי פעם מתפלח לו מין פוסט כזה, שאני לא מוחקת.
כשאומרים למישהו שהוא "חזק" זה בדרך כלל מכוון כמחמאה.
כהישג.
אני לא אוהבת את זה.
ה"הישג" הכביכול הזה, מביא איתו שק של שריטות, וקיטונות של חויות רעות שמכרסמות מבפנים, ודרך חיים שמחספסת אותך , מחדדת לך קצוות, משאירה אותך עירנית, חרדה ומתקשה להאמין אם קורה לך משהו טוב.
ולכי תרכחי את כל השפיצים האלה אחרי זה.
לכי תפסיקי להמתין שהנה עוד רגע, ממש עוד שניה יקרה משהו רע, ואת תישארי עם עצמך. חזקה.
חזקה יש רק אחרי טראומה. וקושי מתמשך, וחוסר ברירה אלא להיות חזקה.
ואני לא.
הלוואי והייתי חלשה תמימה ונקיה מכל זה.
אולי אז הייתי פוחדת פחות לנשום היום.
.
אז, מי אתם?
איזה סגנון היקשרות יש לכם?
secure attachment.
אנשים בטוחים ויציבים. הלוואי וכולנו היינו כאלה. מאחלת לכולנו.
אבל אנחנו לא :)
***
Anxios attachment
טראומת ילדות: בית שלם אבל הורה נרקסיסטי/אהבה מותנית/הורה לא זמין ריגשית
הפחד הכי גדול: מנטישה/דחייה
הצורך הכי גדול: ברגש, חום וקירבה אינטימית.
אנשים שלרוב יחוו הכל ריגשי יותר. גם אהבות, וגם מריבות. הכל עמוק יותר. יכולים להרגיש ברמה פיזית. כשכואב בנשמה- כואב גם בגוף.
אנשים שצריכים לשמוע הרבה מילים טובות. וזקוקים להרבה מחוות ריגשיות במילים ובמעשים.
בעת ויכוח או קןנפליקט, יכולים לחוש כאב פיזי ועלבון מאוד מהר. יכולים להתפרץ ריגשית.
הרבה פעמים חווים הצפה ריגשית.
***
Avoidant attachment
טראומת ילדות: ביטול רגשות על ידי הורה, הורים "קרים" שלא מביאים רגש, ילדים שנאלצים "לגדול לפני הזמן".
הפחד הכי גדול: לאבד עצמאות, לחוש ביקורת.
צורך הכי גדול: שקט ושלוה.
קושי גדול בהתמודדות עם קונפליקטים, קושי להביא רגש, קושי בלהבין מה הם מרגישים.
נמנעים מקונפליקטים. כשיש אחד, מעדיפים להתרחק עד שהרוחות ירגעו מאשר להתעמק ולפתור. כמעט בכל קונפליקט ירגישו ביקורת עצמית.
בתחילת מערכת היחסים, עקב הריגוש הראשוני יביעו רגש, אך בתום תקופת "ירח דבש" של היחסים יצרו מרחק ריגשי הולך וגדל.
בקונפליקטים, עלולים להגיד לעצמם "אולי זה לא האדם הנכון בישבילי". יעדיפו להתגונן, או להקטין את האחר ואף לוותר על היחסים מאשר להתמודד. הרבה פעמים ירגישו "חנוקים" ממצבי קונפליקט.
לעיתים קרובות ימלאו את היומן בעבודה/תחביבים , כאמצעי לא מודע לא להתעסק ברגש. בשל כך, בני זוגם עלולים להרגיש נמוך בעדיפות.
אנשים אלו צריכים הרבה פעמים ספייס מודע מבן זוג, הכרה בטוב שקיים, ומתן זמן לאיבוד רגש.
***
Fearfull avoidant attachment
טראומת ילדות: אירוע חריג וקשה. נטישת הורה/ התעללות מסוגים שונים/ אלכהולות או סמים בבית וכו'.
פחד הכי גדול: מכאב, נטישה או בגידה (לא במובן המיני דווקא, אלא ביחסים)
צורך הכי גדול - שיראו , ישמעו ויבינו אותם.
אנשים שנעים על שני הקצוות. יכולים, בכאב גדול מאוד- להיות מרוחקים ריגשית וavoident, או יכולים להרגיש הכי חזק בעולם ולהיות anxios.
הם לא בוחרים. הם מתאימים את התנהגותם באופן לא מןדע ביחס למי שמולם- הם יהיו ההפוך. כלומר מול avoident הם יהיו anxios.
אנשים שחוו טראומה גדולה. בעלי חושים מוחדדים מאוד לשינויים קטנים בקול של בן הזוג, או בהתנהגות בנימת הפנים. רגישים מאוד מאוד לניואנסים. בטוחים שיבגדו בהם/יבגדו באמון שלהם ולכן בוחנים את בן הזוג שלהם. רגישים להבדלים בין המילים וההתנהגות. קשה להם עם שבירת מילה, או עם אי התאמה בין מה שאומרים ומה שעושים. מתקשים לסמוך.
בקונפליט אנשים אלו יכולים להיות רגשניים מאוד, או הפוך להתרחק ולהמנע מקונפליקט. כאמור, כתלות בבן הזוג.
אנשים שיש להם צורך אז בזה שבן הזוג שלהם יראה אותם ואת הצרכים שלהם, ויבין אותם ואת הכאב שלהם.
אנשים אלא צריכים מבן הזוג שלהם אחידות בין ההתנהגות והמעשים ברמות הניואנסים הקטנים והפשוטים, צריכים שבן הזוג שלהם ידאג להם וירצה לדעת מה קורה איתם.
***
כמובן שיש אנשים שרק חלק מהתנהגויית מייצגת אותם. וגם יש אנשים בקשת של הדברים.
מקווה שזה עוזר למישהו מול עצמו, או מול בן הזוג שלו.
זה מה שאני צריכה.
תכל'ס.
נראה לי שתכל'ס.
אני מספרת שנולדתי בת 100. זקנה. בוגרת.
זה כבר פחות מוזר עכשיו, ממרומי גילי, אבל כשהייתי ילדה, הייתי ילדה מבוגרת.
מהרגע שאני זוכרת את עצמי. ובעצם גם מלפני זה, אני די בטוחה שלא הייתי ילדה אף פעם.
* * * * *
בדסמ שלנו, שהוא מזוקק ואמיתי ולא טיקסי ולא תיאטרלי. משתלב בחיים ומתלבש על נקודות חולשה.
עונה לצורך.
* * * * *
זה לא מפתיע שאני צריכה שתאהב אותי כמו שאוהבים ילדה.
שתחזיק לי את היד חזק כשיש הרבה אנשים, שלא אלך לאיבוד, שתפנה לי את הדרך,
שתאכיל אותי בכפית, ותספר לי סיפור לפני השינה. תסביר לי כל מה שקורה. אם צריך גם שלוש פעמים. ילדות קטנות הן לעיתים ממש סתומות.
שתקלח אותי בעדינות, כמי שפוחד לפגוע מכוון לנקות את כל התעלות הנסתרות ואת כל נקיקים העדינים,
ושתלטף לי בין הרגליים, כשאתה מכין אותי לשינה. תגמיר אותי בעדינות מפנקת כמו שמפנקים נסיכה ורודה עם גביעה של גלידה.
תאהב אותי כמו האבא שאתה, עם רוך עם חיבוק ועם דאגה.
את עונשים תשמור ללילות.
או אז תעניש בחוזקה. בלי לרחם. על כל הדברים הרעים שאני עושה. על כל פגם ועל כל שריטה. על כל מילה לא במקום. על כל חוסר נימוס, על כל שביב חוצפה.
תיתן לי להרגיש חסרת אונים כמו ילדה שיכולה להרגיש חוסר אונים תחת ידו של הורה מחנך. או תחת גופו.
תפליא בי כוחך ללא רחם. כי זה השיעור הנכון, ילדה. כי זה בישבילך.
כי רק ככה אני אלמד.
תספר לי, בעודך מפלח אותי באכזריות, על כל הדברים שלא אהבת שעשיתי. כל הודעה מיותרת באותו יום. כל מילה עוקצנית מיום שלפני. כל נדנוד.
תזיין אותי לתוך הילדה שאתה רוצה שאני אהיה בעוצמה. תעצב נפש מתוך גוף. תחליט מה נכון לי ולנו, איזה פתח לחדור וכמה זמן, איזה תוכן לצקת. אבא יודע יותר טוב.
תאהב אותי כמו האבא שאתה, עם יד על פלחיים דואבות ושפתיים צורבות, וכף יד לוחצת על גרון, ואיבר ממלא נקזים.
* * * * *
כי ילדות קטנות צריכות אבא גדול.
גם כשהן כבר ממש ממש בוגרות.
* * * * *
לבן זוג שלי.
שפורט על דיוקים שבי.
תודה.
הרגע הזה,
שאני מבקשת ממנו קיין במועדון, כי אני לא יכולה לשאת את הכאב של כף היד שלו במהירות של ספידי גונזלס. :).
רגע לפני שנשברתי וביקשתי את הקיין, הוא מסתכל עלי בחיוך מרושע ואומר לי
"טוב. אבל עכשיו התחממה לי היד. עכשיו אפשר להתחיל"
:)
תודה.
