יומן מסע

בא לי לעשות איתך פורנו.

לא כזה שתעמיד בו מצלמות וצד שלישי יביים אותנו. לא שיש לי משהו נגד מצלמות, אבל זו לא הכוונה.

בא לעשות איתך, שוב, ושוב ושוב, סקס כזה שאחרים רק רואים בפורנו. בדסמ כזה שאחרים רק מאוננים עליו בהחבא. כזה שפותח את העניים וגורם למחסור בנשימה.

בא לי לחקור את גבולות הסאדיסם שלך, ואת המאזו שלי, 

את קימורי גופי כמפת 'חפש את המטמון' עבורך.

כזה שכותבים עליו שירים.

כזה שחולמים עליו.

כזה שכשכותבים עליו למחורת, ואז רק לרגע קטן אחד, מתקשים להבין שוואלה זה אנחנו אלא שכתבנו עליהם.

וכן. יש שגרה גם באטרף. ויש חזרתיות גם ב'אינטנסיבי'. 

ומה שעושה את זה מיוחד כל כך הוא הרגש והקרבה המתפוצצת, והאינטימיות הגואה. והגעגוע.

והאהבה. 

ויש.

בא לי לשרוף איתך את המיטה, ולעשות איתך אדים על כל החולנות בבית. 

בא לזיין ממך החוצה את כל הפחדים של שנינו ואת כל החוסר ביטחון, ואת כל האי וודאות. 

בא לי להתפוצץ מהזרע שלך בתוכי, שממלא אותי, מחייה אותי. ואז לעשות מקלחת בזרועותיך.

בא לי לעשות איתך פורנו אישי.

אני מרגישה נאהבת כשדואגים לי. 

כשמדליקים לי את דוד, כך שאגיע הביתה למים חמים.

כשעושים לי ארוחת ערב, כי הגעתי מאוחר ולא אכלתי כלום כל היום.

כשמתקשרים אלי כשאני מאחרת לוודא שהכל בסדר.

כשקונים לי איזו שטות כי שמים לב שבדיוק חסר לי.

כשמתקנים לי משהו בבית, מבלי שאני אבקש. 

אני מרגישה נאהבת כשדואגים לשלומי, וכשנמצאים שם עבורי, עוזרים לי ונותנים לי גב.

כשמפנים לי מקום בארון ומדליקים לי את הרדיאטור שלא אצא מהמקלחת לחדר קר.

אני מרגישה נאהבת כשעושים איתי תוכניות פוזיטביות וריאליות לעתיד הקרוב, והרחוק.

וגם אני מרגישה נאהבת כשבתוך כל זה מגמירים ומסשנים ומזיינים אותי. ומחבקים אותי חזק חזק בלילה.

אולי תגלה לי גם אתה-

איך אתה מרגיש נאהב?

מה גורם לך להרגיש נאהב?

האם דייקת את זה לעצמך פעם? ואם לא, האם תיהיה מוכן לדייק את זה בישבילי, ולגלות לי?

בכמה שעות שהייתי לבד היו לי מחשבות, 

וגם היום בזמן דיוני זום קשוחים ולא נגמרים, התרחקתי למקומות אחרים בראש.

וחשבתי על אהבה, ועל מה שמסביב לה.

למה? כי יצא לנו לדבר על זה קצת. וכי כנראה לא מיציתי, ביני לבין עצמי. 

כי התשובה המלאה היא שאהבה זה לא מספיק.

לא לאורך זמן. לא לך ולא לי. אנחנו מספיק זקנים והוכחנו את זה לעצמינו מלא פעמים, עם הרבה פרטנרים.

מה שכן עושה מערכות חזקות ויציבות , כמו מה שאני יודעת שאנחנו יכולים ליצור, זה חיבור ואינטימיות וביטחון ואמון. וזה, מצריך קצת יותר מאהבה.  

(ולדעתי יש לנו את זה. אם רק נדע לשמר את זה להמשך)

זה נהדר שיש אהבה, אבל האם כל צד מרגיש שהצד השני מעריך אותו? האם יש התקדמות הדדית , מנוגדת בכיון, לקראת הצרכים שלכם, שונים ומשונים ככל שיהיו? 

האם שני הצדדים מסוגלים לקחת אחריות כשהם מפשלים? כשהם פוגעים בצד השני גם אם זה לא במזיד? האם יש תקשורת מקרבת, מתחשבת? תקשורת מקרבת זה קשה.

ממש קשה.

צריך להכיר את עצמך טוב מספיק בישביל לנהל אותה ולא פעם אני נכשלת בזה כשרון חרוץ. אבל השתפרתי. עם הזמן ועם כמות ואיכות הכשלונות השתפרתי מאוד. יש תקווה.

האם אנחנו מסוגלים לפתור קונפליקטים יחד? 

האם הצד השני יכול להקשיב לי, כשאני גלויה עם הפחדים ורצונות שלי, (בעיקר הפחדים) ולא להגיד לי ש"אני מגזימה" או ש"אני ביקורתית" או שאני "דרמה קויין" או שאני "נידית". אלא לתת לי מקום אמיתי להשמיע את עצמי. 

האם אני יכולה ליצור את אותו המקום למי שאיתי להיות פגיע וכנה מולי, לגבי הדברים שהוא צריך כדי להרגיש מוערך ואהוב? 

כי אהבה זו תשובה חלקית.

יש אהבה.

לשנינו.

זה לא מספיק.

זה טוב לכוונה, לפוטנציאל, ועם פוטנציאל לא הולכים למכולת, ולא יוצרים הצלחה.

הצלחה תיקבע אם נוכל להפוך לצוות יחד, בו לכל אחד מאיתנו חשוב מאיך השני חווה אהבה, ואיך השני מרגיש בעל ערך ומתועדף. 

אני רוצה *בזה* איתך.

הנה, הכי לא קיטשי שלי. 

וגם סופר משעמם :)

הוא ישן. 

נוחר לי נחירות יציבות באוזן,  במיטה, לידי. 

היד שלו שחררה אותי למספיק זמן בכדי שאוכל לכתוב. אבל אני יודעת שהיא עוד תחזור. גם הרגל הכרוכה סביבי- תתהדק.

כבר זמן מה שאנחנו ישנים ככה בכל הזדמנות שיש לנו. בחיבוק צמוד. בחום. בהגנה. בכנות. ובקירבה מטורפת.  בכל מה שיש טוב. ויש כל כך הרבה טוב בינינו. 

וזה לא במקום כלום. 

זה משל עצמו ובהוויותו. 

הטוב הזה יקר לי. 

שנה לא עישנתי ופתאים ממש מתחשק לי את הסיגריה של אחרי. כמו אחרי סשן מנטאלי קשוח, ללא מילת ביטחון.

הייתי יוצאת לנשום אויר, אבל כל תזוזה שלי מהמיטה מעירה אותך. אני יודעת כי הנחירות פוסקות. עוד קצת תזוזה וגם נפתחות לך העיניים. זה אני יודעת מניסיון מצטבר.

אני מעדיפה שלא תקץ. אלה שתשוב ותחזור לחבק אותי מתוך שנתך.

אתה חושב שאפשר לשים עך זה מסגרת של זמן? 

כמה זמן עד שימאס לך ממני?

כמה זמן עד שתמצא? 

שתגיד חלאס? 

לפעמים זה מרגיש קרוב מדי.וזה בכלל לא פוסט של חוסר ביטחון.

.אני יודעת שאתה אוהב אותי. אני פשוט יודעת את זה. אני מאמינה לזה כשאתה לא אומר את זה ואני האמנתי לזה כשאמרת את זה היום.כך שזה לא פוסט של חוסר ביטחון.

ורציתי לכתוב,פוסט אחר לגמרי, על שני סשנים, ועל צרחה של מילת ביטחון, וכתבתי אותו למגירה . גם זה קןרה לי לפעמים. רציתי להודיף את התמונה שלי, נו ההיא. 

אבל כרגע, נוחך החיבוק שלך, הכל מתגמד בי. 

וזה לא פוסט של חוסר ביטחון, אהובי.  אבל אולי קצת כן. 

ניהלנו על זה שיחה לאחרונה והיא עשתה לי מחשבות..

אני לא חסידה של שליטה. 

כן כן, אני יודעת שכתוב "נשלטת" ליד הניק שלי.

אני יכולה למצוא הנאה בשליטה. 

אני יכולה למצוא סבל בשליטה, ולהנות מהסבל.

ואני יכולה להתחבר להנאה או צורך של הפרטנר שלי בשליטה. 

אבל אני עצמי, אינני זקוקה לה.

אני בהחלט יכולה להתחבר למשפט כמו "אהובי, תרביץ לי קצת עם קיין, בבקשה, אני ממש צריכה קצת כאב"

משפט כזה  מצטייר אצלי כתמונה של כנות ושל פתיחות בזוגיות,  כזו שמאפשר לי לפנות לבן זוג שלי מלכתחילה בדברים העמוקים ביותר של נבכי הנפש.

אצל מישהו ששליטה זה חלק ממנו, או חלק ממהות הבדסמ שבו, משפט כזה דווקא נתפס אצלו כשליטה מלמטה. נתפס כאקט כוחני. 

זה מעניין לפעמים, איך אותו מעשה יכול להראות שונה בעיניים שונות.

אבל האמת היא שהמאזוכיסטית שחיה ובועטת בי,  צריכה בעיקר את הקושי והתתמודדות שהכאב יוצר, או הסבל ששליטה יוצרת והיא צריכה שזה יגיע ממישהו שהיא אוהבת. מבן זוג שלה. 

מבן זוג שלי. 

בכלל לא מפתיע אם כך, שאני אוהבת אנאלי. כואב ומענג. כי הוא לקיחתי. 

ההתמסרות שקיימת בי, והיא ועוד איך קיימת בי, מתבטאת במיניות.

זה שלך.

זה גן משחקים שלם וכל כולו שלך. 

ואין דבר כזה "לא" או "איכסא" או "לא נעים" או "כואב".

אני זה פאקינג דיסנילנד פרטי.

לא לחינם אני לא מאוננת כשאני לבד. אני לא רק 'לא אוהבת' את זה לבד. אלא שזה חלק מיחסי הבדסמ איתך. זה שלך. אז זה יקרה איתך או ליד. ואתה תמיד תיהיה מודע שזה קרה.

אתה פאקינג יכול לספור כמה פעמים אני גומרת בחודש. ולנהל טבלאות אקסל. 

זה שלך.

לעולם לא בלעדיך. 

וזו הדרך שלי לתת לך ולסמוך עליך.

שתיקח אחריות על המיניות שלנו. על האושר שלנו. על הקצב. 

זו שליטה אמיתית שאני מפקידה בידיך על טיב המערכת הזוגית שלנו, שהמיניות היא דבר גדול בה גם בישבילי, אבל גם בישבילך.

זו אמירה- שאני סומכת עליך.

ואני יודעת שאתה לא תאביס אותי ולא תרעיב אותי.

זו אמונה, שתתפוס אותי, כשאפרוס את זרועותי לצדדים, אעצום עיניים ואניח לעצמי ליפול אחורה. 

אז כמה קיטש זה יותר מדי קיטש?

יש בכלל דבר כזה?

אני שוכבת עם עצמי על הספה מתכרבלת בה. אין לי כח לפשוט את המדים. משהו מנחם אותי בהם. 

קצת קר לי.

ובזרועות שלך לא קר כלל.

בחיבוק האיתן הזה שלך באמצע הלילה. 

אותו לילה, כשרעדו החלונות ולא ישנתי, הייתה זו הנשימה היציבה שלך שהרגיע אותי. אני מכורה אליה. 

לאט לאט אני מתמכרת אליך עוד ועוד.

לאט לאט אני מרגישה קרובה יותר. 

אני לא יודעת אם אצליח להכיל אותך כשיגיעו הסערות שלך, באופן שבו אתה מכיל אותי כרגע. על כל הדברים החשופים באמת שבי. על כל החששות וחוסר הביטחון, על כל האי שקט. על הכל  ולא רק מה שאני מוכנה לחשוף בהדרגה. 

אני שמחה עלינו.

וזה יקר לי.

ואני כותבת כי אני מלאת רגש, ועדיף לזיין מרחב נתון של נייר, מאשר את השכל שלך.

למרות המחשבות הלא קוהרנטיות והמבולגנות שלי כרגע.

כן.

הרבה מגע ואהבה עם בנות הזוג זו באמת עצה טובה מאוד.

מתישהו אי השקט יעלם.

הפחדים הלא רציונלים האלה, ירפו לא באמצעות הגיון. כי אין בהם הגיון והגיון לא ממלא אותם. 

הם ירפאו עם אהבתך, 

עם ניסיון חיובי מצטבר,

ועם מילים שמגובות מעשי אמת.

כמו רכות הגשם, החודרת את חמרה הכבדה. 

תחזיק אותנו על כף ידיך כאילו אנחנו כדור זכוכית, עדין במיוחד. פגיע במיוחד. יקר.

תניח אותנו על כף ידי הפרוסות ומחוברות יחדיו, ומתחתיהן, על מנת לבטח, תניח את ידיך שלך.

תשמור כאילו אין דבר יקר יותר בעולם כולו.

כי באמת אין.

תאהב אותי.

~~~~~~~~~~

היד שלו מאוננת אותי בדיוק בנקודה הזו שבין החיים והמוות, בה ניתן לשלוט על התנועות של הגוף שלי, בקצה האצבע בלבד.

יד אחת שלי מקובעת תחתיות. 

גוף צמוד לגוף.

הוא קצת נשען עלי, אז אני לא באמת יכולה לזוז. זה מחרמן.

הוא לוחש לי דברים באוזן. לא משהו קיצוני מדי. עצם הקול שלו מקפיץ את הרגש שלי למעלה. 

אני מתחילה לגמור גמירה חזקה מאוד. 

קל לזהות את זה אצלי. אז הוא מזהה את זה, והוא עוצר את כל המגע בבת אחת.

הכל נודם בי באבחה.

זה כמעט כואב.

אני מתכווצת.

"לא לא לא בקשה לא. למה?!". אני חצי צוחקת וחצי בוכה. הרגשה של תסכול, של פוטנציאל שנמוג. של חרמנות גדועה בשיאה. 

הוא חוזר לגעת, אבל אי אפשר באמת להחזיר אורגזמה שנהרסה, והגמירה שמגיעה בעקבות המגע החוזר היא צל של זו שהוא גנב. 

~~~~~~~~~~

תשמור עלינו ככה. 

עליך.

ועלי.

בכל העניינים השמחים שיש לי בחיים לאחרונה ,  לגמרי שכחתי שאני חוגגת שנה (!!!!) בלי סיגריות. 

אז נכון, פה ושם היו לי נפילות, שאני יכולה לספור אותן על יד אחת, וישארו אצבעות ספייר, אז זה לא נחשב.

וזה שלא נפלתי לסיגריות למשך כל המילואים כשכל החיילים ביחידה עישנו כאילו הם בעלי המניות של שדות הטבאק בחו"ל- רק על זה מגיע לי מדליה.

תכלס? כל הכבוד לי :)

מוצאת את עצמי לאחרונה קוראת פוסטים מהעבר הממש רחוק וקצת מחייכת נוכח מי שהייתי ונוכח מה שכתוב.

מרגישה שזה תאריך שמגיע לו אזכור, כך כשאקרא, בעוד כמה שנים- אזכור להגיד לעצמי שאני יכולה, כשאני רוצה מספיק. 

וגם שכשמישהו אומר לי "גדול עליך" או  "את לא יכולה" , כל מה שישאר לי להגיד לו "עכשיו בוא תראה אותי".

וגם מגיע לי להרים לי.