יומן מסע

בא לי להיות יפה בישבילך. כל כך יפה שזה יכאב לך בעיניים. ולא תירצה לשחרר לעולם.

וסקסית. וסוחפת.

בא להיות מופלאה ונהדרת. להצחיק אותך. לעלות לך חיוך כל פעם שאתה מדבר איתי וכל פעם שאתה נזכר במעללנו.

להיות יוצאת מגדר הרגיל. מעניינת ונהדרת ומגניבה ויצירתית ואמיצה. 

שתתגאה בי ותשויץ בי לכל העולם שלך.

בא לי להשאר ככה בעינך לאורך מלא מלא מלא זמן.

ייחודית בעיניך.

האחת מסוגה.

ותכלס, הייתי כזו פעם.

מספיק זמן כדי לדעת שזה מספיק למה שזה מספיק ונגמר כשנגמר. סופו של קסם להתפוגג. גם הכרכרה של סינדרלה חזרה להיות דלעת בחצות. ולי אין פיה בצד שלי.

עכשיו אני רוצה להיות דלעת. מראש.

לקחת הכל לאט לאט. 

לפעמים כתומה משוגעת,  לפעמים משעממת. לפעמים לא יודעת מה לומר, או לא מוצאת את המילים. סתורת שיער ומחשבה בבוקר עם פרצוף ישנוני ונפש עייפה.

תמיד מעדיפה איתך. מעדיפה ביחד.

ושלווה. 

אני רוצה להיות בטוחה שכתום זה יפה בעיניך, אפילו שרק כתום זה לפעמים די רגיל.

אני רוצה לאט ובטוח ולפעמים בנאלי.

אתה אוהב אותי, אני יודעת. תגיד לי, ככה, כשאני קצת פחות מופלאה, וכשאני קצת יותר משעממת.

זה עדין עושה לך טוב?

טוב. זה היה פוסט לא קיטשי בעליל לשם שינוי. זה מה יצא.

אבל זה? 

זה מאוד קיטשי. וגם זה נורא יפה. 

כמה שזה ממכר, ככה.

להכנס מתחת לשמיכה, אחרי ערב נעים של צחוקים וחברים ויין וגבינות ושיחה טובה ובונה, אל תוך הזרועות החזקות שלך,  שעוטפות אותי צמוד צמוד. 

אתה על צדך, פנים אלי, והפנים שלי חפורות בתוך בית חזה פועם ורגוע, איתן ויציב, מחברות אותי חזק חזק. 

רגל שלך, מצמידה את פלג הגוף התחתון שלי כולו אליך. 

אני כמו תינוקת שעטפו אותה בשמיכה גדולה אהובה. מכרובלת. 

כמה שזה ממכר ככה. 

לנשום אותך קרוב. להתקשות לנשום אויר אחר מרוב שאתה מקרב אותי  אליך.

ואני מרוגשת ולא שקטה. מחפשת שיח ומשחק. ואתה רגוע, משרה עלי שינה.  ולאט לאט, גם אני נרגעת ונרדמת לתוך הגוף היציב שלך. 

כמה שזה ממכר ככה.

להקרע מצחוק יחד. מהבטן. מהאמיתי אמיתי. מסיפורים מהעבר. ומאנקדוטות. ומשיחה קרובה שהיא שלי ושלך. מחלומות משותפים ומשאיפות.

אני אוהבת לארח. אבל בעיקר אני אוהבת לארח עכשיו כי אני אוהבת להשויץ בך.  בנו.

כמה שזה עושה לי טוב, ככה.

ואיזה מזל יש לי. שכך יצא.

ואיזה כיף זה שאני מכורה.

ללכת לישון איתך.

אני מזכירה לעצמי שאסור לי להיות קיטשית מדי. 

שזה לפעמים מרגיז. וממש לא מתאים לכולם.

אבל מה לעשות שזה בורח לי. :)

אז לפעמים, אני מצליחה להתאפק, או שאני קיטשית רק בראש שלי. אז זה לא באמת נחשב. ואנחנו לא סופרים את זה! 

ולפעמים, זה בורח לי והוא זורם כי הוא במצב רוח סלחני ומכיל.

ופעמים אחרות, בגלל שאני באמת ממש ממש קיטשית- זה מרגיז. 

ואני שואלת מה רע בקיטשיות בעצם? עם מי כבר יש לי להיות קיטשית עם לא איתך? 

למי יש לי להתגעגע?

למי יש לי להציק בווטסאפים חמודים?

למי יש לי לייחל לחיבוקים במיטה רגע לפני שנרדמים? 

למי יש לי לחשוב על מתנות עם משמעות?

ולתכנן טיולים וסופשים?

ומי יש לי, מלבדך, שיעשה את זה איתי?

הנה.

זה ממש קיטשי.

ויפה.

זה גם נורא יפה.

אפילו שאתה פחות מתחבר.

-"אני לא הולך להביא לך פרחים. אני כבר אומר לך"

-"לא?"

-"לא. אני לא הולך לבזבז מאות שקלים על משהו שהולך למות ושאין לו שום משמעות"

-"מה מאות שקלים? יא מגזימן! כמה עולה זר בדרך הביתה ביום שישי? 50 שקל?"

-"נראה לך אני מביא לך כזה?! אני צריך שאחר כך תיבכי לי 'זה מה שהבאת לי? זה מה שאני שווה'? אני זקן מדי ליפול בשיט הזה".

-"טוב, בסדר, בסדר, אז פרחים- לא. אבל מתנה קטנה וסימבולית בתאריכים חשובים- כן"

-"את יודעת, אם כבר תאריכים, מאיזה תאריך אנחנו סופרים בכלל?"

שאלה טובה.

בחרתי אותו כבר :)

"אז מה התוכניות להיום?"

"היום עושים סשן"

הלב שלי מחסיר פעימה ואני מנסה להסתיר חיוך של ילדה שהרגע הציעו לה את הברבי הכי חדש בשוק. 

"אבל אני לא קושר אותך כרגע. שתדעי. בגלל האזעקות". 

אני שותקת. במילא אחרי המילים "היום עושים סשן" נאבדה לי יכולת התגובה :)

הערב ממשיך רגיל. מפטפטים. מחליפים חויות של יום. אני עוד מצליחה להשלים כמה שיחות עבודה ולהתקלח, הוא שוטף כלים ומסיים לארגן כמה דברים.

דברים של בית ושל זוגיות. זה נעים.

~~~~~~~~~~

אני על הברכיים עם הטוסיק אליו והוא מנגן עלי עם ידיו. זה כואב כי אני לא מחוממת, אבל זה גם כיף. 

איך אפשר להסביר את זה שזה גם כואב על הגבול של היכולת וגם כיף ביחד. נראה לי שאי אפשר.

הסיבולת שלי בקרשים, ומצד שני אני לא נלחצת מזה. הוא יעצור כשיבוא לו לעצור וכשהוא ירגיש אותי.

קשה לי על 4, העצם של הטוסיק בולטת יותר כלפי העור. וזה כאב אחר. אני מנסה להגיע לשכיבה על הבטן והוא מונע ממני בכח. לעיתים הכאב מדי ואני מתמודדת עם קצת בכי. זה פשוט יוצא.

אני נכנסת למוד מבצע. 

הוא מחליף את הידיים בספנקר. 

איבר גדול מוחדר לתוכי בפתאומיות. אני לא מספיק רטובה ולא מספיק מגורה וזה כואב ממש מבפנים. אני מזויינת בכח. זה כואב לי וזה דורש מאמץ להכיל את הגודל והאגרסיה שתוקפים לי את הכוס, והלקיחה הזו מחרמנת אותי בצורה מטורפת.

אני מבקשת אישור לגעת ולגמור, מקבלת, וצורחת אורגזמה מטורפת. 

הצעצוע לא יוצא ממני. 

הוא נשכב מעלי ומקבע אותי. החוסר אונים מוסיף לתחושת הלקיחה ואני עפה. אני מרגישה את האנדורפינים מתפזרים לי בגוף ואת הנפש שלי נרגעת. התגעגעתח להתחושה הזו. 

הצעצוע מזדחל לו לאט מתוכי החוצה. זה מעצבן אותו, והוא מחזיר אותו לתוכי עם הברך. זה כואב כל כך שאני בטוחה שזה מגיע לתחתית הרחם. 

הוא מתחיל לזיין אותי כך - שכוב מעלי, עם הברך שלו. כמו זונה מסריחה שלא שווה יותר מאמץ. זה משפיל וזה מגרה ויחד עם חוסר האונים אני מגיעה לגמירה שניה . היא חזקה במיוחד וארוכה במיוחד. ואחריה אני מתפרקת לצחוק חסר מעצורים. 

~~~~~~~~~~

אנחנו שפוכים על הספה ומפטפטים. מדברים על מה שקצת הציק ומה אפשר לעשות טוב יותר. ומה הפערים ואיך אפשר לגשר ביניהם.

אני רוצה. אני מרגישה גם אותו רוצה. זה נותן לי ביטחון בנו. זה נותן לי הרגשה שאני לא לבד בזה. 

ופתאום, הוא אומר משהו ליד הנושא הזה שמציק לי, ואני מצליחה סוף סוף להגיד את מה שרציתי להגיד כבר זמן מה ולא מצאתי דרך איך. זה לא התאים. ולא רציתי להרוס שום ערב. ובגדול אף פעם זה לא זמן טוב להגיד דברים שהם אולי לא בקונצנסוז, ואולי יהיה להם מחיר.

אני לא בטוחה שהוא מבין כמה זה קריטי לי הנושא הזה, אבל לפחות הצלחתי להוציא את זה החוצה. 

~~~~~~~~~~

הוא מראה לי איזה בקבוקון של שמן אמבט ממש טוב שמריח כמו גם עדן, שהוא קיבל מתנה באיזו פעם.

"אם ניסע פעם לצימר לצפון נשים את זה בג'קוזי" אני אומרת לו.

"מה זה אם"?!

"כש..כשניסע!". 

בדסמ מאוד נוכח בחיי.

מאז שגיליתי כמה הוא צורך עבורי הוא תמיד היה נוכח, כי לא באמת יכולתי בלעדיו.

הכאב, באמצעות אימפקט, החוסר אונים, ההובלה, הבחירה שלך במיטה על גבול ה cnc נתנו לי הרבה .

הם החברים שלי כשטוב לי, הביטוי לשמחה, האמצעי להעלאת המורל, והדרך המהירה ביותר להרגיש טוב, 

הם תסמין לטיב היחסים,

הם הדרך הכי אמינה עבורי להאמין שאני נדרשת וחשובה לך,

והם החברים הקרובים ביותר כשרע, בהתמרה של כאב מנפשי לפיסי, לשחרור.

למעשה, אם אני מנתחת את חיי אחורה, אז ככל שהיה לי יותר רע, הייתי צריכה יותר הצלפות, יותר בדסמ פיסי, יותר לקיחה, יותר ללמטה.

ככל שהייתי צריכה יותר לברוח מתקשורת כנה, או ככל שלא היה לי עם מי לשוחח אם כי באמת לא היה או כי הפרטנר לא שיתף איתי פעולה, אז ברחתי לתוך הבדסמ. 

ביקשתי אותי.

תרתי אחריו.

נזקקתי לו.

זה נכון שאני רוצה וצריכה בדסמ גם כדרך קבע, גם כשטוב לי, אבל זה גם נכון שהוא כלי ומסתור ואיזור הנוחות שלי והבריחה שלי.

אז כשאני אומרת לך שמעכשיו אתה קובע מתי ואיך, זה לא רק אקט סאבי. זה גם. אבל לא רק. זה בעיקר אקט בוגר, שרואה אותך, לפני שהוא רואה את הסאדיסט שבך, שרואה אותנו, לפני שהוא רואה אדון וסאבית. 

מעכשיו אתה קובע מתי ואיך וכמה עושים בדסמ, כדי לא לאפשר לי לברוח לתוכו. כדי להכריח את שננינו למלא אינטימיות קרובה. 

כדי לשמר את מה שגדל להיות לי ליקר - אנחנו.

זו גם אמירה שאני סומכת עליך. שתראה את הצורך שלי, ואת שלך, ותדע לעשות את האיזון הנכון, ואת המינון הנכון.  זו הצבעת אמון שלא תמנע מצד אחד, ושלא תאביס מהצד השני. 

זו תקווה, שלא תיתן לי ליילל.

לא יותר מדי.

~~~~~~~~~~~~

בערב היינו יחד. הכי יחד שיש. עם נשיקות קטנות וחיבוקים ושיחה קרובה. אתה היית שקט ואני הייתח רעבה. סיפור חיי. 

נדרמנו כך. קרוב קרוב 

בבוקר הורדתי את כל הבגדים, ועליתי עליך.

ורכבתי עליך וגנחתי.

וזה השלים תמונה שלמה של יחד. האחד לא במקום השני. האחד מעצים את השני. 

איזונים ומינונים.

בצד של החדר שלך מונח התיק שלי עם כל האמצעי הכאב שאני הכי אוהבת. וזה מחייך אותי שזה אצלך בבית.

~~~~~~~~~~~~~

טוב לי.

ממש ממש ולגמרי. 

יש גשם מטורף בחוץ, וכשיש כזה גשם אני חושבת רק על להתכרבל. יחד.

זה כל מה שבא לי. להתכרבל ולנהל שיחה כנה על דברים שבלב. לחשוף דאגות ופחדים ותקוות ורצונות, אפילו שלפעמים זה יכול להיות די מפחיד.  אפילו שלפעמים אנחנו עצמינו לא יודעים מה הן, עד שלא אומרים אותן בקול. אפילו שאני חוששת ממה שאתה עלול לומר, או לא לומר כלל.

האמת היא לפעמים קל לי לברוח לסקס ולבדסמ. אני אוהבת סקס ובדסמ, וצריכה אותם ממש, אבל גם קל לי לברוח אליהם.

האמת היא שאני צריכה סיטואציות , וזמן ומקום ואולי גם שאלה ישירה, כדי להגיד מה באמת מטריד אותי. ובהעדר הסיטואציה הזו, אני סוערת ונסערת. לטוב. ולרע. 

אלא שאני לא מוכנה עדין להגיד הכל. ואני גם לא בטוחה שצריך. 

כן סיפרתי לך, שאחרי שהוא סיים לתחקר אותי לגביך, בהומור של אבא שמתחקר טינייג'רית באשר לדייט הראשון שלה (מה שמחייך בעצמו),  שהוא אמר שאני צריכה מי שיאזן אותי. מישהו יציב. זה נכון.

כשסיפרתי לך שהוא אמר לי שאני שצריכה מי שיתן לי לסעור ויכיל את הסערות שלי, הטובות יותר והטובות פחות- הסכמת איתו.

אבל לא סיפרתי לך את החצי השני של המשפט. הוא אמר גם שזה צריך להיות מישהו שאכפת לו ממני מאוד.

לא סיפרתי לך את זה, כי אני יודעת שאכפת לך.  אני יודעת את זה בעצמות שלי. ובבטן. ועמוק עמוק בתוך הקרביים.

גם לי אכפת. מאוד.

לפעמים אני סוערת כי אני דואגת, ואני לא יודעת לבטא את זה.

לפעמים  אני סוערת כי יש בי חוסר ביטחון, וגם את זה אני לא יודעת לבטא.

ופעמים אחרות, אני סוערת כי יש בי רגש גואה. כמו עכשיו. אז אני כותבת. ולאחרונה אני כותבת המון.  ואז אני מפחדת שאני אצטער על זה. כי זה פאקינג חשוף מדי. ורגשני מדי. ואז אני אומרת פאק איט- זו אני וזה מה יש. ועדיף לכתוב לפעמים מלזיין לך את השכל,  ואז אני חוששת שוב.

מעגל אכזרי של טיפשות טהורה.

מחר אני אצלול לתוך זרועותיך. ואתה תתפוס אותי חזק. ותשמור עלי מהשטויות שלי. תבטיח לי שתשמור.  כשתבטיח לי, אני אאמין לך.

וארגע. 

הבית שלו מבולגן כמו שבחיים הבית שלו לא היה מבולגן. זה מחייך אותי. אפילו שאותו זה בטח מחייך הרבה פחות.

הבית שלי, לעומת זאת, במצב בלגון תמידי. ודווקא הדברים שלי בבית שלו, מסודרים להחריד. 

הבגדים מקופלים כמו ספרים בספריה.  מברשת השיניים במקום. הדברים האישיים - דורדורט וקרמים, מאורגנים כמו חיילים.

זה עושה לי המון המון ביטחון והמון טוב.

אבל לא רק זה. 

שר אומרת, בשיר מאוד מפורסם שלה, שזה הכל בנשיקה. אני אומרת שזה בדברים הקטנים.

בחיבוק החם הזה שלך, בסוף הערב.

החיבוק ששמור לי.  שעוטף אותי מהעולם בחוץ בעודינו שקועים בשיחה עם מהות שמתנהלת בשקט ובקירבה. שבונה לעתיד. שבונה שלוה ויציבות. שבונה שגרה שהיא ממלאת לב וחדוה. 

שבונה ציפיה ורצון לעוד ולעתיד משותף. לא מתוך תמימות. אלא מתוך מקום שמודע שעוד יהיה קושי ותהיה התמודדות, ושזה לא יהיה נטול עבודה, אבל דווקא הדרך היא זו שעושה את זה שווה. וזו דרך שאני רוצה לעשות.

טוב לי בתקופה האחרונה, שממש ולגמרי. וזה הכל בזכותך ובזכות הנוכחות שלך בחיי. ויש בי רגשות גואים ומתגברים כאלה, טובים, שאני מוצאת להם פורקן רק אם וכאשר אני כותבת. 

ואולי גם כשאני צורחת אורגזמה.

לא חידשתי לך הרבה, אני יודעת.

אתה יודע את כל זה כשאתה מחבק אותי בלילה ומנשק אותי רכות על הראש. 

אתה גם יודע את זה, כשאתה מזיין אותי בתחת.

אני יכולה לעשות הכל לבד. באמת. אני וונדר-וומן. הכל קטן עלי.

ומה שאני לא יכולה לעשות לבד, כמו עבודות חשמל או מיזוג, אני יכולה להעזר במישהו בתשלום.

אין שום דבר שאני לא יכולה לעשות.

אבל אני לא רוצה.

אני רוצה שתעזור לי. לא כי ביקשתי. כי אתה רוצה. אולי כי אתה רואה שאני עייפה וכי אתה רוצה להוריד ממני עומס, אולי כי אתה רוצה לפנק אותי. גם אם זה בשטויות. 

גם אם זה דברים קטנים כמו רק לתקן ידית שהבורג שלה הסתובב, וגם אם זה סתם לקנות חלב בדרך כי אתה יודע שחסר.  בלי לשאול "מה צריך?".

וגם אם זה בדברים גדולים יותר- כמו ילדים. כמו להקשיב. באמת באמת להקשיב.

אני רוצה שתעזור לי כדי לדעת שאני לא לבד בעולם. ושיש פה מישהו. תמיד.

אני רוצה שתיתן לי גב.

ובתמורה אני אתן לך כל מה שאתה צריך ושאני יכולה לתת, בעיקר כשאתה מדויק וברור לגבי הדברים שאתה צריך.

~~~~~~~~~~~~~~~~

הרבה זמן לא כתבתי בדסמ. 

ואולי בדרך זו או אחרת כל מה שאני כותבת הוא בדס"מ.

~~~~~~~~~~~~~~~

בהתחלה התחת שלי סופג בשקט. כלומר אני שקטה, כשהתחת שלי סופג. וזה לא מתחיל עם חימום. מהר מאוד זה מגיע לסטים ארוכים ארוכים שאני מתקשה לעכל. אני מתפתלת תחילה, אחר כך מבקשת הפסקה.

פרץ של צחוק יוצא ממני בצורה בילתי נשלטת. קצת כי יש פורקן מטורף אחרי שרציתי בזה כל כך הרבה זמן, וקצת כי זה נעים לי אבל גם מפחיד לי, וקצת כי יש בי הודיה כנה, וקצת כי אני בטוב. ממש ממש בטוב. 

אני מבקשת לגעת בי ומקבלת אישור.

הוא משפר תנוחה ומתיישב לי על הגב עם הפנים כלפי פלח גופי התחתון.

כל הנחתה על התחת מקרבת אותי עוד קצת אל עבר המוות הקטן, עד שאני שאני צורחת אורגזמה. 

לצרוח אורגזמה בזמן הכאב מעצים אותה עבורי פי כמה מונים. היא ארוכה מאוד, ועוצמתית, ובסיומה אני נשפכת על המיטה לנשימה קצרה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~

חומר הסיכה הקר מונחת על החור הצר בהפתעה. אני מחסירה נשימה. חוששת. הוא מתחיל לזיין לי את החור עם האצבע כאילו שהוא דופק כוס רטוב במיוחד. החור נענה לו. 

זה נעים לפרקים וכואב לפרקים. 

המנעד מעיף אותי ואני צורחת אורגזמה נוספת.

~~~~~~~~~~~~~~~

בעצם, לא. 

אני לא וונדר-וומן.

אני לא יכולה לעשות הכל לבד.

אני צריכה ורוצה- אותך.

בשקט שיש לי, אחרי שכולם כבר אכלו וכל אחד נמצא בשקט שלו,

יש לי קצת זמן לחשוב על למה אני סאבית כלפי מי שאני אוהבת ולמה יש לי כזו אישיות מרצה. הרבה יותר מדי מרצה.

ואני חושבת שזה מגיע מגיל מוקדם.

ממקום שבו האנשים הכי קרובים אלי, המבוגרים האחראים עלי- לקחו ממני אהבה, מבלי לתת. ואולי משהו באותה הילדה הקטנה למד שצריך לתת אהבה, שצריך לרצות, כדי שמי שאני אוהבת לא ילך ממני לכמה שיותר זמן, אבל שבסוף גם הוא ילך.

הרבה פעמים אני מוותרת על דברים שחשובים לי, בישביל האדם השני. מתפשרת על דברים שכואבים לי בנפש, שבוערים לי, שהם צרכים מהותיים שלי.

כי אני למדתי להיות ככה, סאבית, מגיל מאוד צעיר. 

ורק לאחרונה, אני לומדת לחבקת את הילדה הקטנה הזו , הפגועה מאוד, והכואבת- ולא לוותר על דברים שחשובים לה, גם אם יש לזה מחיר. ויש.

אני מתקשה לסמוך ולהאמין. ממש מתקשה. אני בטוחה שאני אפגע.

ובתוך זה אני מרצה מדי. הרבה יותר מדי.

והפחד הזה בי, שמי שאני אוהבת לא יהיה פה בישבילי, שהוא ינטוש, הוא פצע גדול מדי שהתחיל בגיל צעיר, והתחזק לא מעט גם בבגרות. 

הוא פצע פתוח ומדמם.

אני מתקשה לשאול שאלות קשות, אפילו שאני יודעת שצריך.

במקום זה אני מכילה את מה שמטריד אותי, מחייכת, ומקלילה. 

אני יודעת למה אני עושה את זה.

רק איך להפסיק את זה אני לא יודעת.

~~~~~~~~~~

היא סיפרה לי על הכאב שלה מול בן הזוג שלה. על האכזבה שהיא חשה באותה הסיטואציה, ועל הקושי שלה מולו.

והבנתי אותה והזדהתי איתה.

כי גם אני ככה.

ואמרתי לה שזה גם אשמתינו- שלי ושלה. שאנחנו נותנות המון, ואז אנחנו כועסות עלינו שאנחנו נותנות כל כך המון...

שצריך להפסיק להיות כזו סאבית.

היא ארזה אומץ לשוחח איתו. והוא הבין.

~~~~~~~~~~~

אני לא מוצאת.

רואה את עצמי שוקעת.  ולא שקטה. 

ולא מוצאת.