יומן מסע

הבית שלו מבולגן כמו שבחיים הבית שלו לא היה מבולגן. זה מחייך אותי. אפילו שאותו זה בטח מחייך הרבה פחות.

הבית שלי, לעומת זאת, במצב בלגון תמידי. ודווקא הדברים שלי בבית שלו, מסודרים להחריד. 

הבגדים מקופלים כמו ספרים בספריה.  מברשת השיניים במקום. הדברים האישיים - דורדורט וקרמים, מאורגנים כמו חיילים.

זה עושה לי המון המון ביטחון והמון טוב.

אבל לא רק זה. 

שר אומרת, בשיר מאוד מפורסם שלה, שזה הכל בנשיקה. אני אומרת שזה בדברים הקטנים.

בחיבוק החם הזה שלך, בסוף הערב.

החיבוק ששמור לי.  שעוטף אותי מהעולם בחוץ בעודינו שקועים בשיחה עם מהות שמתנהלת בשקט ובקירבה. שבונה לעתיד. שבונה שלוה ויציבות. שבונה שגרה שהיא ממלאת לב וחדוה. 

שבונה ציפיה ורצון לעוד ולעתיד משותף. לא מתוך תמימות. אלא מתוך מקום שמודע שעוד יהיה קושי ותהיה התמודדות, ושזה לא יהיה נטול עבודה, אבל דווקא הדרך היא זו שעושה את זה שווה. וזו דרך שאני רוצה לעשות.

טוב לי בתקופה האחרונה, שממש ולגמרי. וזה הכל בזכותך ובזכות הנוכחות שלך בחיי. ויש בי רגשות גואים ומתגברים כאלה, טובים, שאני מוצאת להם פורקן רק אם וכאשר אני כותבת. 

ואולי גם כשאני צורחת אורגזמה.

לא חידשתי לך הרבה, אני יודעת.

אתה יודע את כל זה כשאתה מחבק אותי בלילה ומנשק אותי רכות על הראש. 

אתה גם יודע את זה, כשאתה מזיין אותי בתחת.