יש גשם מטורף בחוץ, וכשיש כזה גשם אני חושבת רק על להתכרבל. יחד.
זה כל מה שבא לי. להתכרבל ולנהל שיחה כנה על דברים שבלב. לחשוף דאגות ופחדים ותקוות ורצונות, אפילו שלפעמים זה יכול להיות די מפחיד. אפילו שלפעמים אנחנו עצמינו לא יודעים מה הן, עד שלא אומרים אותן בקול. אפילו שאני חוששת ממה שאתה עלול לומר, או לא לומר כלל.
האמת היא לפעמים קל לי לברוח לסקס ולבדסמ. אני אוהבת סקס ובדסמ, וצריכה אותם ממש, אבל גם קל לי לברוח אליהם.
האמת היא שאני צריכה סיטואציות , וזמן ומקום ואולי גם שאלה ישירה, כדי להגיד מה באמת מטריד אותי. ובהעדר הסיטואציה הזו, אני סוערת ונסערת. לטוב. ולרע.
אלא שאני לא מוכנה עדין להגיד הכל. ואני גם לא בטוחה שצריך.
כן סיפרתי לך, שאחרי שהוא סיים לתחקר אותי לגביך, בהומור של אבא שמתחקר טינייג'רית באשר לדייט הראשון שלה (מה שמחייך בעצמו), שהוא אמר שאני צריכה מי שיאזן אותי. מישהו יציב. זה נכון.
כשסיפרתי לך שהוא אמר לי שאני שצריכה מי שיתן לי לסעור ויכיל את הסערות שלי, הטובות יותר והטובות פחות- הסכמת איתו.
אבל לא סיפרתי לך את החצי השני של המשפט. הוא אמר גם שזה צריך להיות מישהו שאכפת לו ממני מאוד.
לא סיפרתי לך את זה, כי אני יודעת שאכפת לך. אני יודעת את זה בעצמות שלי. ובבטן. ועמוק עמוק בתוך הקרביים.
גם לי אכפת. מאוד.
לפעמים אני סוערת כי אני דואגת, ואני לא יודעת לבטא את זה.
לפעמים אני סוערת כי יש בי חוסר ביטחון, וגם את זה אני לא יודעת לבטא.
ופעמים אחרות, אני סוערת כי יש בי רגש גואה. כמו עכשיו. אז אני כותבת. ולאחרונה אני כותבת המון. ואז אני מפחדת שאני אצטער על זה. כי זה פאקינג חשוף מדי. ורגשני מדי. ואז אני אומרת פאק איט- זו אני וזה מה יש. ועדיף לכתוב לפעמים מלזיין לך את השכל, ואז אני חוששת שוב.
מעגל אכזרי של טיפשות טהורה.
מחר אני אצלול לתוך זרועותיך. ואתה תתפוס אותי חזק. ותשמור עלי מהשטויות שלי. תבטיח לי שתשמור. כשתבטיח לי, אני אאמין לך.
וארגע.
