בדסמ מאוד נוכח בחיי.
מאז שגיליתי כמה הוא צורך עבורי הוא תמיד היה נוכח, כי לא באמת יכולתי בלעדיו.
הכאב, באמצעות אימפקט, החוסר אונים, ההובלה, הבחירה שלך במיטה על גבול ה cnc נתנו לי הרבה .
הם החברים שלי כשטוב לי, הביטוי לשמחה, האמצעי להעלאת המורל, והדרך המהירה ביותר להרגיש טוב,
הם תסמין לטיב היחסים,
הם הדרך הכי אמינה עבורי להאמין שאני נדרשת וחשובה לך,
והם החברים הקרובים ביותר כשרע, בהתמרה של כאב מנפשי לפיסי, לשחרור.
למעשה, אם אני מנתחת את חיי אחורה, אז ככל שהיה לי יותר רע, הייתי צריכה יותר הצלפות, יותר בדסמ פיסי, יותר לקיחה, יותר ללמטה.
ככל שהייתי צריכה יותר לברוח מתקשורת כנה, או ככל שלא היה לי עם מי לשוחח אם כי באמת לא היה או כי הפרטנר לא שיתף איתי פעולה, אז ברחתי לתוך הבדסמ.
ביקשתי אותי.
תרתי אחריו.
נזקקתי לו.
זה נכון שאני רוצה וצריכה בדסמ גם כדרך קבע, גם כשטוב לי, אבל זה גם נכון שהוא כלי ומסתור ואיזור הנוחות שלי והבריחה שלי.
אז כשאני אומרת לך שמעכשיו אתה קובע מתי ואיך, זה לא רק אקט סאבי. זה גם. אבל לא רק. זה בעיקר אקט בוגר, שרואה אותך, לפני שהוא רואה את הסאדיסט שבך, שרואה אותנו, לפני שהוא רואה אדון וסאבית.
מעכשיו אתה קובע מתי ואיך וכמה עושים בדסמ, כדי לא לאפשר לי לברוח לתוכו. כדי להכריח את שננינו למלא אינטימיות קרובה.
כדי לשמר את מה שגדל להיות לי ליקר - אנחנו.
זו גם אמירה שאני סומכת עליך. שתראה את הצורך שלי, ואת שלך, ותדע לעשות את האיזון הנכון, ואת המינון הנכון. זו הצבעת אמון שלא תמנע מצד אחד, ושלא תאביס מהצד השני.
זו תקווה, שלא תיתן לי ליילל.
לא יותר מדי.
~~~~~~~~~~~~
בערב היינו יחד. הכי יחד שיש. עם נשיקות קטנות וחיבוקים ושיחה קרובה. אתה היית שקט ואני הייתח רעבה. סיפור חיי.
נדרמנו כך. קרוב קרוב
בבוקר הורדתי את כל הבגדים, ועליתי עליך.
ורכבתי עליך וגנחתי.
וזה השלים תמונה שלמה של יחד. האחד לא במקום השני. האחד מעצים את השני.
איזונים ומינונים.
בצד של החדר שלך מונח התיק שלי עם כל האמצעי הכאב שאני הכי אוהבת. וזה מחייך אותי שזה אצלך בבית.
~~~~~~~~~~~~~
טוב לי.
ממש ממש ולגמרי.