יש לי חשק לכתוב.
המון, לאחרונה.
להוציא.
ויש בי רגשות גועשים, מבעבעים וכמהים.
וכל מה שיוצא ממני, יוצא מהלב.
ואני לגמרי כזו, כשאני כזו- מתמסרת ואוהבת. כשנותנים לי מקום ועדיפות, כשאני מרגישה אהובה ובטוחה במקומי איתך, לצידך. כשזה אתה ואני, במה שאנחנו יוצרים יחד במוחינו היצירתי ובלבבותינו החמים.
אני מחפשת להיטיב. ולשפר. ולהרים לשנינו.
חושבת עליך.
בגלל שאני כזו, אני משאירה את ה"נשלטת" בסוגרים ליד הניק שלי. וזה למרות עוד כמה אופציות שכלובי מציעה, שחלקן גם יכול להתאים.
אבל האמת היא שאני לא סאבית כזו, קלאסית. של הוראות ומשימות. וכלבה נוטפת על ארבע במשחק של שליטה. הסאבמישן שבי מגיע ממקום של רגש, ושל התפתחות הקשר. הנתינה חוצה את המיני והדסמ וחולשת על כל מה שיש לי. על כל מה שיש. מאזוכיסטית לב.
של ביחד כנגד הכל, כנגד כל הסיכויים. של חוזק ושל אמונה שאתה תשים את האינטרסים שלי, אפילו לפני אלו שלך. ולא, אני לא מדברת רק על סקס ובדסמ. אלא על החיים.
התשוקה שלי, והבדסמ העמוק שלי, כזה שמתפתח בתוך הבטן ומתבשל לאט לאט, כזה אמיתי כזה, מגיע ממקום של אמון. אני אתן לך את הלב שלי, ואתה תשמור עליו מכל משמר.
תבטיח לי שתשמור. ואני אאמין לך.
ומתוך המקום המאמין הזה- אני אהיה לגמרי שלך. ואעשה מה שאני מאמינה שהוא טוב לך ולנו. שהוא בונה. ממקום שרוצה לעשות לך הכי טוב שיש כי אתה עושה טוב לי. ככה פשוט.
זה ניכר מאוד בגבולות של התמודדות עם כאב, כשיש, מה גם שכאב הוא צורך, אבל האמת היא שזה לא מתבטא רק שם.
זה מתבטא בהכל.
בכל ההויה שלי ובכל מה שיש לי לתת.
זה מוקדם או מאוחר לכתוב ככה? הנה אתה רואה, זה מוקדם ואני בוחרת לכתוב ככה. כנה וחשוף ופגיע. ואולי זה אפילו יכאב לי ומאוד, בהמשך הדרך. אבל אני לא משחקת איתך את המשחק הזה. של האינטרס. ושל 2 צעדים קדימה ואחד אחורה.
אני פה.
אני all in
ואתה?
