אחרי טירוף החושים שעבר עלי היום,
באמת טירוף,
ואחרי ששגעתי אותו- עם הקלטות ותמונות וסרטונים ומה לא .
(ומזל שהוא מכיר אותי כבר טיפה אחרת הוא היה חושב שאני פסיכית ולא בקטע טוב.)
אבל אז הגעתי הביתה.
ויצאתי להליכה ארוכה ומייגעת.
וזיקקתי למה אני כל כך נזקקת היום. מה שונה היום מאתמול, נניח. למה אני בוערת ככה ולמה אני לא מצליחה להמשיך את האיפוק שנהגתי בו כל כך יפה בתקופה האחרונה ונתתי לך את המקום שלך.
אני פוחדת.
אני פוחדת ממחר. מהמקום. מהדרך. מהמאבטח החמוש ליד. ומהרכב הממוגן.
אני ממש פוחדת.
ונכון שלא סביר שיקרה משהו, אבל אולי.
ופתאום צף לי היום בבוקר כמה עוד לא הספקתי לעשות איתך.
וכמה אני עוד רוצה.
וצף לי גם הצורך הפנימי שלי, הסאבמיטיבי, המאזוכיסטי, שאני משקיטה ומרסנת, יחד עם כל השאר.
וצף לי הרצון להרגיש, שוב ועוד.
ורצון לעשות את זה איתך.
ואחרי שהבנתי את זה. הבנתי עוד דברים.
יש עוד דברים שאני פוחדת מהם.
שאני לא מדברת עליהם.
ואולי פעם עוד אציף.