יומן מסע

"כבד החרא הזה" אני מוחה נוכח המשקל של הוסט.

"חשו," מ' ואני חברים טובים גם מהמילואים וגם מהעבודה, ושמחתי שהוא יהיה הקב"ט הצמוד שלי "אל תיעלבי כן? תסתמי ת'פה ודיר בלאק להוריד.  הורדתי מאבטח שלי מכשירות בישבילך". 

אני מוחה אבל תכלס אני שמחה שהוא דאג לי.

אנחנו עוברים את המחסום ומתחילים את הציר. מפטפטים. זה טוב כי זה מסיח את דעתי. כל כך מזור לי לפחד מכאלה ארועים. משהו השתנה בי. פעם לא הייתי חוששת כך.

מגיעים לנקודת המפגש שנקבעה מראש. הליווי הצבאי מתדרך אותנו , בעיקר אותו, על אירוע שבוע שעבר על דרך הגישה ואז מוביל אל המשך הציר. 

"סעמק. אני חושבת לי. אני כבר לא בת 20. מה אני צריכה את השטויות האלה לתקופה ארוכה עכשיו?!".

בדרך לשם אני עושה לו תמונות מכל מה שאפשר.

מהכביש.

מהמחסום.

מישובים ליד.

מרגישה שאני מפזרת פירורי לחם, אם אי פעם צריך יהיה ללכת לחפש אותי. לפחות מישהו ידע היכן. 

הוא צוחק איתי בדרך. ואי אפשר שלא לחייך לנוכח דבריו. 

מ' הקב"ט מתעניין במהות החיוכים אבל אני לא ממהרת לשתף.

~~~~~~~~~~

כשאני יוצאת משם יש לי נפילת מתח מטורפת. 

כל הגוף שלי כאילו משתחרר. כמו לקחתי סמים ואני כולי סאחית גאה. אני מחייכת כי אני משווה את זה לסמים של תוך כדי כאב. זה לא אותו דבר, אז זה לבטח לא אנדורפינים. 

 זה כן לגמרי כל כך הרבה הקלה.

ובהקלה הזו, חצי אופורית, הכי בא לי- אליו.

~~~~~~~~~~~~

אני שמחה לשמוע את קולך, בייבי.

כל כך שמחה.

ואולי זה יהיה מוזר ומנותק לך לשמוע, אבל התגעגעתי אליך. אמיתי.

אל הריח של הסבון שלך שאני מסניפה אחרי מקלחת.

ואל שקע הכתף שלי. 

פורקן שאני חווה רגשית וצורך לחלוק, ולהרגיש חיות- איתך.

בוא נלך לישון.

יחד.

כמה שזה בעצם כל כך הרבה.