יומן מסע

יום קשוח עבר על כוחותינו היום.

וכשעוברים עלי ימים קשוחים אני נוטה להתכנס בתוכי ולהתמודד איתם לבד.

סתם כי אני לא רגילה שיש לי על מי לסמוך.

כי אני מאוד רגילה ללבד שלי. 

ויש בזה יתרון, יש בזה עצמאות ממש גדולה, ותחושת מסוגלות גבוהה, והשגים. 

אבל יש בזה גם בדידות.

ולא אכפת לי לוותר קצת מעוצמה הזו, כדי להרגיש מחובקת, ומוגנת, ושיש כוח חזק מול העולם, שאם אבקש ממנו עזרה- הוא יבוא.

אז אני צריכה עזרה.

אני צריכה עזרה איכותית. כי השאר קטן עלי. 

בימים אחרים אולי הייתי מבקשת בדסמ ולגמור. אבל עכשיו אני צריכה גם אחרת. ולהכל יש זמן משלו. (אני אמרתי את זה? בחיי יש לי חום לאחרונה כל הזמן).

אני צריכה גם מהות.

אני צריכה מבט ארוך בעיניים.

ובלי לדבר.

ומגע קל.

ונוכחות.

אני צריכה את היחד.

גם זה, לדעתי, נקרא להזדקן.

אני ריגשית ורגשנית.

קיטצ'ית להחריד. 

אתה לא חייב להיות ככה יחד איתי, אם לא בא לך.

אבל אני כן.

גם זה, כמו עוד הרבה דברים אצלי, נובע מחסך בדברים שמניעים את הנפש. כאלה שהם מחייכים בגלל שהם פשוט שם, ולא צריך לעבוד קשה עבורם. כי אחרת אני מפחדת. בלעדיהם אני מפחדת. ואני לא רוצה לחיות בפחד.

ככה אני בנויה ותמיד הייתי כזו. מיליוני פוסטים רגשניים להחריד, חמים, ובועטים מאהבה כנה מוכיחים את זה לא פעם.

לא יודעת אם זו מגרעה או יתרון. 

אני לא מאלה שמשחקים משחקים. אף פעם לא הייתי..

כי האמת שזה דורש אומץ לפתוח את הלב, ולא  פעם זה גורם לו להקרע לגזרים. והוא אכן נקרע בעברו, נשבר לרסיסים קטנים , שנאלצתי לאסוף בידיים מדממות.

אני בוחרת לסמוך.

שתעריך, ותשמור קרוב מכל משמר.

זו בחירה שלי, להיות האני שאני.

אתה אף פעם לא לבד, בייבי.

בבקשה.

(תעשה לי טובה קטנה, ותלחץ על פליי קודם. תמתין קצת למילים, ורק אז תקרא. זה פוסט שקוראים עם פס קול)

אני אוהבת מגע.

וזה ממש מוזר כי אני לא אוהבת מסג'ים.

אבל מגע של גבר שאוהב אותך,  ועוטף אותך- זה אחד הדברים שמנגנים לי כל כך חזק בנפש. אולי יותר מבדסמ. אולי בגלל זה בשילוב עם בדסמ זה כל כך ממכר עבורי.

אולי כי לא חיבקו אותי מספיק כשהייתי קטנה. גם לא כשגדלתי.

אם הייתי צריכה להמר למה אני ככה- הייתי מהמרת שזו הסיבה- חסך מאוד גדול. 

אולי זו גם הסיבה שאני צריכה מילים חמות. כי גם זה לא היה לי הרבה.

וכמה שאני לא אוהבת להודות שיש לי חולשה למילים. לא רק ל"אני אוהב אותך" אלא גם ל"את חשובה לי".  מלמדת את עצמי להקשיב חזק יותר למעשים. על אף החוסר באוזניים. המעשים אמינים יותר. והם בולטים.

יש לי חולשה לגבר שישן לידי במיטה, צמוד אלי, בחיבוק. נוסך בי בטחון בלילה. עוטף אותי חזק. מעביר את ידו על בית החזה, על מותן, על טוסיק, וחזרה.

יש לי חולשה לאינטימיות שמפתחת. 

להתעורר יחד.

להריח אותו, להסניף ממש.

לנשיקות קטנות ועדינות על העור.

בחושך. באור.

הוא יכין לי כוס קפה בבוקר כי נשארתי קצת במיטה, לנסות להאריך קצת את תחושת חום גופו שנותרה.  קפה חזק מדי, אבל בכוס לא גדולה מדי , כמו שהוא יודע שאני אוהבת.

אני אוהבת מגע כזה. רך ואוהב. כשאני יודעת שהוא שמור לי. כשאני יודעת שאין אף אחת אחרת שהוא מעדיף שתיהיה שם איתו, ושזו תחושה הדדית. כשאני מרגישה בטוחה איתו.

כי הרבה פעמים אני לא מרגישה בטוחה כלל.

גם כי גם אני לא עשויה פלדה. וגם כי יש לי בסיס לפחד.

ועשיתי סיבוב גדול מדי וארוך. חויתי ותנסתי ואני יודעת מה רוצה וצריכה. דייקתי את עצמי. ולמדתי לדבר עדין יותר ונמוך.   נמוך זה לא בהכרח חלש. נמוך יכול להיות אכבר חזק, אם הוא נאמר אחרת.

אני אוהבת מגע כזה צמוד.

הוא טוב לי. 

כן. יש לי חולשה לאינטימיות כזו.

איתך.

להכיר במסגרת העבודה גבר,

גבוה שחום סקסי,

 סא"ל במילואים,

מגיע לך לדיון כולו קצת מזיע עם ריח גוף שמטרף אותך, 

חריף חריף חריף,

מהנדס, 

גרוש,

לדעתי סביב גיל 50,

סקסי מאדר פאקר.

ולדעת שלעולם לעולם לעולם לא תראי לו מה דעתך עליו.

אפילו שהוא רומז מדי פעם (לפחות נראה לי ככה. יש מצב שאני הוזה אבל) מה דעתו עליך.

#חוק לא לערב ביזנס ופלג'ר לעולם לא יחצה 

# אגב,איפוק וסבלנות ודחיית סיפוקים מהפוסט הקודם.

 #איף. בטח ונילי. בטוח. דשא של השכן וזה.

יש הרבה דברים שאני יודעת שאני צריכה לעבוד עליהם.

באמת יש רשימה ענקית, אבל אי אפשר לטפל בהכל.

אז נתחיל ב3. נשים 3 חסרומות גדולים ומהותיים בפוקוס, ואולי נצליח לשפר, או לפחות לא להרוס בעתיד, דברים שחשובים לי.

הראשון זה סבלנות.

אני כל כך חסרת סבלנות שזה לא יאמן בכלל בכלל. ברמה שאני לא יודעת איך מתחילים לעבוד על זה בכלל. מנסה לקחת שאיפות לפני אני מגיבה. נישט. מנסה להתאפק לפני תגובה.  יוק.

אם יש למישהו רעיון- אני אשמח לשמוע. 

"סבלנות סבלנות לא קונים בשום חנות" אז איך מתחילים לפתח אותה בתוכי תוכי? 

השני, ונראה לי הוא קשור בראשון בצורה אינהרנטית- זה חוסר יכולת באיפוק או בדחיית סיפוקים.

עכשיו פה זה מסובך. כי לא בהכל אני ככה. כשמדובר בהתנהלות כלכלית למשל, אני אכבר מאופקת ומנוהלת. טבלאות אקסל ומטרות והאמת אני לא מכירה הרבה אנשים שמנוהלים כלכלית כמוני. 

אבל בקצה השני- מתוק. לא יכולה בלי מתוק. ויש עוד רשימה לא קצרה של דברים שבהם יכולת האיפוק שלי שווה לאפס. 

מלמדת את עצמי איפוק . נלחמת בעצמי ממש ממש.  עם אוכל זה כרגע פחות מצליח. אולי עוד יצליח בעתיד. בדברים אחרים יש הצלחה חלקית. זה תהליך.

אימפולסיביות. 

ריגשנית ורגשנית ודרמטית. קודם כל אני פועלת מהבטן. מהרגש. מהדחף. ואחר כך כשאני נרגעת- אולי פעלתי טוב ואולי לא. ובכל מקום זה לא היה מחושב, ובטח לא עירב בחירה מודעת. 

הדבר הזה פיתח לי ובי אינטסטינקטים לא רעים בכל הקשור לאנשים שעומדים מולי. אבל לאורך השנים הוא גם עלה לי לא מעט. וזה משהו שצריך לשנות.

ולמה אני אומרת את זה.

כי אני תמיד אני. וכל מה ששרוט בי עדין כזה. ואולי אם אצליח לחבק את כל השריטות שלי, 

אם אצליח לעבוד קשה על לחמול את הצדדים האלה בי, לקבל אותם, להבין אותם, וקצת לרכך אותם,

רק קצת,

נניח 20%-30%,

אז בחשבון פשוט וליניארי יהיה שיפור דומה ברמת ובאיכות החיים היומית שלי, בקשרים האנושים הבסיסיים, 

באהבה.

לא?

-"50 יום במילואים ועוד לא ראית אותי במדים . איך זה קרה?!"

-"את צודקת. יש מצב את עובדת עלי בכלל. זה מוזר הקטע הזה באמת. נראה לי את לא במילואים בכלל.  ראיתי רק פוסטים. אולי הוצאת מדים מהבוידם וצילמת. אולי את מזייפת? זייפנית מילואים"

-"מתייצבת אצלך במדים ועם אישור מילואים פעיל!"

-"טוב. נעשה לך מסדר"

-"הלו. אני הדרגה הבכירה!"

-"אצלי בבית אני הכי בכיר"

צודק.

שאלה לקהל-

איך משתיקים חשופית? 

תמונה למצב רוח (שלי!)

נ.ב

אני חושבת שמאוקטובר לא צחקתי ככה, כמו שצחקתי בכל השיחה הזו.

בחיי.

עליות של ירושלים, הנוף, זירמי המים וההרים עושים לי טוב בנשמה.

טבע עושה לי טוב. מרפא אותי ומחזיר אותי לנורמלי. כמובן שנורמלי הוא יחסי, אז נורמלי יחסית אלי.

צריך לעשות את זה יותר ולא לוותר לעצמי על אף החיבה הגדולה שלי להתפחלש במיטה בבוקר שבת.

בהיבט הזה צריך ללמוד פרק מהספר שלו. הוא על הרגלים מוקדם.

בין העליות לירידות לעצירות של מנוחה ומים פתאום הצלחתי לנסח את מה שאני מרגישה עמוק בבטן אבל לא מצליחה לנסח לעצמי כבר תקופה.

אולי עד שלא אמרתי לו את זה,

כלומר עד שהמילים לא יצאו לי מהפה,

לא באמת הבנתי את זה עד הסוף בעצמי.

ועכשיו שזה נאמר, אז זה מקבל את המקום ההגיוני והנכון שלו גם בתוכי. 

ופתאום זה גם מתחדד לי , ומובן לי- מה אני רוצה.

ומה אני מוכנה לשלם עבור זה. ומה אני לא מוכנה להכיל.

מה אני מוכנה לשלם עבור זה שזה לא יהיה.

וזה שאני מוכנה ומעדיפה לחכות.

אני? לחכות?

וואלה אני.

אני חושבת שעד שלא אמרתי את זה בקול, זה היה סימן שאלה גם בישבילי. 

הייתי יותר פרועה פעם.

אני לגמרי מזדקת.

לא מתבגרת.

מזדקנת.

That's fine, I've had a good run

תבוא לעשות לי מרק כשאיהיה זקנה מדי לקום מהמיטה?

אני רוצה שתאהב אותי בטירוף.

כך שכשאתה אומר לי להתראות לתקופה קצרה, זה כואב לך בנשמה.
וכשאתה לא איתי פיסית- שזה יכאב לך בגוף. בפרקים. בחיבורים של הגפים.

אני רוצה להיות הבחירה הראשונה שלך. בהכל.
אני רוצה יין, ועציצים,  ומתנות קטנות וגדולות במועדים קיטשיים.
אני רוצה להיות האדם שאתה הכי רוצה קרוב אליך.
זה שאתה מצמיד קרוב אליך בלילה, בחיבוק עמוק מנחם ומחזק.
רוצה להיות הראשונה שאתה נותן לה גב, ועוזר לה. בכל סיטואציה.

אני רוצה שתירצה לבלות כל רגע פנוי שלך איתי.
אני רוצה תשוקה מאכלת.
תאווה.
טירוף.
אני רוצה ביטחון ועטיפה ובחירה מודעת.

אני רוצה חיבוק בלילה, אחרי שעשן יצא מהחדר מרוב ששרפנו שם את הסדינים.
ואני גם רוצה עדינות ומילים חמות כשכבד קצת בנשמה.

אני רוצה זעקות של כאב הניתנות באהבה, ואני רוצה נשיקות רכות בין לבין.

וטפיחות קטנות ושובבות על הישבן במטבח.

ולהחזיק ידיים בקהל. 

אני רוצה שתתגאה בי.
בקול רם מול כל העולם.

ואחרי כל זה אני רוצה שיהיה מותר לריב. כי מותר. מהלב כזה. ואז להשלים כי בסדר לריב ולא כל ריב זה סוף העולם.
אני רוצה עמידות והתמדה.
אני רוצה להאמין שזה באש ובמים.

אתה שואל אותי מה אני רוצה?

ככה.
ככה אני רוצה.

וזה בכלל לא פוסט רומנטי

אני זה לגמרי = צרות

אבל בעיקר זה צרות לעצמי.

עושה לעצמי צרות.

וחבל.

אחרי מקלחת חמה.

לבושה ועטופה.

מכורבלת במיטה מתחת לשמיכה עבה. 

לא שומעים את הגשם בחוץ. רק את הבומים. ועוד איזה בומים. בדרך כלל אני לא מתרגשת מהם יותר מדי. רק שמה לב שהם חזקים במיוחד.

הידעה שיש גשם בחוץ עושה לי טוב. רגוע.

אני אוהבת להתכרבל בגשם.

"גם בשעות החשוכות של הלילה תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך". או לפחות ככה אומרים. לאחרונה.

תיכף אתה תבוא לחבק אותי. 

חזק.

ולמחוץ אותי. 

אני שמה לב לכמה שאני דרוכה.

לנקישות מבחוץ.

לצלילים.

לרחשים. 

זו מתנה שאני עדין סוחבת מהשבת ההיא.

אבל בחיבוק שלך אני ישנה טוב. גם כשלפרקים פחות נח לי.

אתה טרוד ומכונס ואני יודעת למה, אבל בואקום שנוצר אני לא יכולה להפסיק לפטפט. עד שנרדמים.

כמו ריקוד ואלס- צעד קדימה של אחד הוא בהכרח צעד אחורה של אחר.

כמו במיקרו כלכלה- בחירה במשהו אחד, הוא בהכרח ויתור על משהו אחר. אין בו"ז.

כך גם אנחנו- כשאתה מכונס אני דווקא מוחצנת. וכשאתה משתף, אני יכולה למצוא שקט להקשיב.

"תמיד זה הכי חשוך לפני הזריחה". גם את זה אומרים.

עוד יבואו ימים טובים.

גם לך. גם לי. גם לנו.

אני מבטיחה לך.