יומן מסע

עליות של ירושלים, הנוף, זירמי המים וההרים עושים לי טוב בנשמה.

טבע עושה לי טוב. מרפא אותי ומחזיר אותי לנורמלי. כמובן שנורמלי הוא יחסי, אז נורמלי יחסית אלי.

צריך לעשות את זה יותר ולא לוותר לעצמי על אף החיבה הגדולה שלי להתפחלש במיטה בבוקר שבת.

בהיבט הזה צריך ללמוד פרק מהספר שלו. הוא על הרגלים מוקדם.

בין העליות לירידות לעצירות של מנוחה ומים פתאום הצלחתי לנסח את מה שאני מרגישה עמוק בבטן אבל לא מצליחה לנסח לעצמי כבר תקופה.

אולי עד שלא אמרתי לו את זה,

כלומר עד שהמילים לא יצאו לי מהפה,

לא באמת הבנתי את זה עד הסוף בעצמי.

ועכשיו שזה נאמר, אז זה מקבל את המקום ההגיוני והנכון שלו גם בתוכי. 

ופתאום זה גם מתחדד לי , ומובן לי- מה אני רוצה.

ומה אני מוכנה לשלם עבור זה. ומה אני לא מוכנה להכיל.

מה אני מוכנה לשלם עבור זה שזה לא יהיה.

וזה שאני מוכנה ומעדיפה לחכות.

אני? לחכות?

וואלה אני.

אני חושבת שעד שלא אמרתי את זה בקול, זה היה סימן שאלה גם בישבילי. 

הייתי יותר פרועה פעם.

אני לגמרי מזדקת.

לא מתבגרת.

מזדקנת.

That's fine, I've had a good run

תבוא לעשות לי מרק כשאיהיה זקנה מדי לקום מהמיטה?