אחרי מקלחת חמה.
לבושה ועטופה.
מכורבלת במיטה מתחת לשמיכה עבה.
לא שומעים את הגשם בחוץ. רק את הבומים. ועוד איזה בומים. בדרך כלל אני לא מתרגשת מהם יותר מדי. רק שמה לב שהם חזקים במיוחד.
הידעה שיש גשם בחוץ עושה לי טוב. רגוע.
אני אוהבת להתכרבל בגשם.
"גם בשעות החשוכות של הלילה תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך". או לפחות ככה אומרים. לאחרונה.
תיכף אתה תבוא לחבק אותי.
חזק.
ולמחוץ אותי.
אני שמה לב לכמה שאני דרוכה.
לנקישות מבחוץ.
לצלילים.
לרחשים.
זו מתנה שאני עדין סוחבת מהשבת ההיא.
אבל בחיבוק שלך אני ישנה טוב. גם כשלפרקים פחות נח לי.
אתה טרוד ומכונס ואני יודעת למה, אבל בואקום שנוצר אני לא יכולה להפסיק לפטפט. עד שנרדמים.
כמו ריקוד ואלס- צעד קדימה של אחד הוא בהכרח צעד אחורה של אחר.
כמו במיקרו כלכלה- בחירה במשהו אחד, הוא בהכרח ויתור על משהו אחר. אין בו"ז.
כך גם אנחנו- כשאתה מכונס אני דווקא מוחצנת. וכשאתה משתף, אני יכולה למצוא שקט להקשיב.
"תמיד זה הכי חשוך לפני הזריחה". גם את זה אומרים.
עוד יבואו ימים טובים.
גם לך. גם לי. גם לנו.
אני מבטיחה לך.