"ויתרתי על האגדה"
הוא אמר.
בקלילות. כאילו שזה כזה קל לעשות.
כאילו שזו לא בחירה מטורפת אדם יכול לעשות עבור עצמו.
ואני יודעת שהוא מייחל לזה כל כך הרבה זמן. לנוסף. ללא ללפספס את הרגע. והזמן לא בעדו.
ואני המומה נוכח ההחלטה, הקרה, המודעת ועם זאת הקשה כל כך. ועם הפשטות שיש בה ופשטות בה הוא מתאר את זה "ויתרתי על האגדה".
ומה איתך?
-"אני לא יודעת אם ויתרתי עליה, עדין."
- "טוב האגדות שלנו שונות. שלך קלה יותר לביצוע."
-"באמת?"
-"בטח. בגלל זה היא כבר קרתה לך כמה פעמים. לכן גם תקרה לך שוב."
-"ואולי אם היא כבר קרתה לי כמה פעמים, אולי זה אומר שהיא לא קרתה לי כלל. או שהיא כבר קרתה לי ופספסתי אותה לעולמים. ואולי לא אוכל להחיות אותה שוב לעולם."
-"בטח שתוכלי. בטח. תיראי אותך. יש בך המון. ויש לך המון לתת והמון לקבל. ואת חברותית. ומכילה. ויש לך לב טוב. בטח שתוכלי.
ובכל מצב אני פה. תמיד. ואני לא חי איתך באגדה ומעולם לא היינו בה."
-"נכון." אני מחייכת לו דרך הפון. פתאום שיחת חברים של מה קורה מה נשמע הופכת לשיחת סוג של פרידה. שיחת שינוי יחסים לעולם. הגדרה ללא הגדרה.
ואני שמחה בישבילו. אני מאוד שמחה בישבילו.
לאחרונה כל מי שאני מסיימת איתם מערכת יחסים- נשארים בקשר וחברים טובים. וזה כל כך לא אופייני לי- לסיים בטוב. בקשר חברי.
אלא שפשוט יצא מזלי ופגשתי אנשים נהדרים. אנשים שאני יודעת שלא נעלמים, גם אם אנחנו כבר לא. וזה לא אומר שאני חייבת לוותר על נוכחותם בחיי.
גם הוא כזה שישאר.
ולמדתי להכיל סוף, כשזה סוף אנושי. ולמדתי לשחרר באופן כנה. עם מבט לעיניים, כמה שזה יכול להיות קשה. גדלתי.
"ותרי על האגדה."
משהו לחשוב עליו.
אולי לא לגמרי. אולי רק חלקים ממנה, מהאגדה. אולי אוכל לחיות עם מה שעושה טוב בבטן. בחיבוק.
ולוותר על כל השאר.
ואולי, זה יותר נכון לכתוב אגדה אחרת. מתאימה יותר לי. נכונה יותר.
אולי.
