יומן מסע

"ויתרתי על האגדה"

הוא אמר.

בקלילות. כאילו שזה כזה קל לעשות.

כאילו שזו לא בחירה מטורפת אדם יכול לעשות עבור עצמו. 

ואני יודעת שהוא מייחל לזה כל כך הרבה זמן. לנוסף. ללא ללפספס את הרגע. והזמן לא בעדו.

ואני המומה נוכח ההחלטה, הקרה, המודעת ועם זאת הקשה כל כך. ועם הפשטות שיש בה ופשטות בה הוא מתאר את זה "ויתרתי על האגדה".

ומה איתך?

-"אני לא יודעת אם ויתרתי עליה, עדין."

- "טוב האגדות שלנו שונות. שלך קלה יותר לביצוע."

-"באמת?"

-"בטח. בגלל זה היא כבר קרתה לך כמה פעמים. לכן גם תקרה לך שוב."

-"ואולי אם היא כבר קרתה לי כמה פעמים, אולי זה אומר שהיא לא קרתה לי כלל. או שהיא כבר קרתה לי ופספסתי אותה לעולמים. ואולי לא אוכל להחיות אותה שוב לעולם."

-"בטח שתוכלי. בטח. תיראי אותך. יש בך המון. ויש לך המון לתת והמון לקבל. ואת חברותית. ומכילה. ויש לך לב טוב. בטח שתוכלי.

ובכל מצב אני פה. תמיד. ואני לא חי איתך באגדה ומעולם לא היינו בה."

-"נכון." אני מחייכת לו דרך הפון. פתאום שיחת חברים של מה קורה מה נשמע הופכת לשיחת סוג של פרידה. שיחת שינוי יחסים לעולם. הגדרה ללא הגדרה.

ואני שמחה בישבילו. אני מאוד שמחה בישבילו.

לאחרונה כל מי שאני מסיימת איתם מערכת יחסים- נשארים בקשר וחברים טובים. וזה כל כך לא אופייני לי- לסיים בטוב. בקשר חברי.

אלא שפשוט יצא מזלי ופגשתי אנשים נהדרים. אנשים שאני יודעת שלא נעלמים, גם אם אנחנו כבר לא.  וזה לא אומר שאני חייבת לוותר על נוכחותם בחיי. 

גם הוא כזה שישאר.

ולמדתי להכיל סוף, כשזה סוף אנושי. ולמדתי לשחרר באופן כנה. עם מבט לעיניים, כמה שזה יכול להיות קשה. גדלתי.

"ותרי על האגדה."

משהו לחשוב עליו. 

אולי לא לגמרי. אולי רק חלקים ממנה, מהאגדה. אולי אוכל לחיות עם מה שעושה טוב בבטן. בחיבוק.

ולוותר על כל השאר.

ואולי, זה יותר נכון לכתוב אגדה אחרת. מתאימה יותר לי. נכונה יותר. 

אולי.

אני אוהבת להתחפר בשקע הכתף שלך.

אתה לא אומר כלום, רק מותח את היד לצד ואני מבינה את התנועה ולא צריכה יותר הסברים. 

מתחפרת עמוק עמוק לתוך חיבוק דוב ומרגישה קטנה.

נצדמת אליך ונרגעת להרגיש את חום גופך. 

ולאט לאט אתה נופל לתוך שינה עמוקה. 

נשימותיך באוזני.

וזה מרגיע ומשרה שקט בתוך הבלאגן שיש לי בראש.

פעם שעברה ישנת באלכסון, אז התכרבלתי לכדור לידך.

הפעם גנבת לי את השמיכה, אז נצמדתי עוד יותר אליך. בדרך כלל אני זו שגונבת. בדרך כלל אני גם דואגת שיהיו שתי שמיכות. אלא שהפעם רק נצמדתי אליך כדי לא לקפוא.

"לא מספיק" כנראה.

זה המקום היחיד בעולם שבו אני מרגישה קטנה- שקע הכתף שלך.

בלאגן ורעש ואטרף סביבי במהלך היום. ולחץ וצעקות וסטרס והחלטות הרות גורל ותקציב.

ואני, master of mine domain, מרפה רק שם, אצלך. וזה מזכך , להרפות כך. 

שקע הכתף שלך לאחרונה, זה כל מה שיכול להרגיש כמו בית, עבורי. 

של חיי.

ובחיי שאני מאוהבת.

מה עשיתי עד עכשיו ? לא ברור.

זו הייתה שיחה כל כך עצובה. ממש. היא לקחה את מה שנשאר מהלב שלי וסחטה ממנו כל מה שאפשרי. 

ממש ממש עצובה.

נקרע לי הנשמה להגיד לך את מה שאמרתי. ועוד יותר נקרע לי הלב לשמוע אותך. 

וזה היה חשוב.

אולי כי אחרי הרבה הרבה זמן דווקא אתה היית זה שעוררת בי רגש . דווקא אתה.

ורציתי להגיד לך "בוא. אוף. לא אכפת לי כלום, רק תבוא".

אבל זה לא נכון. כן איכפת לי. פשוט למדתי לדבר ולהגיד. וגם לתעדף את זה. ולא לתת לסקס מעולה  ולבדסמ מטורף למסך את מה שאני באמת צריכה ברמה הריגשית. 

וגם למדתי להקשיב למילים שנאמרות ולא (רק) להשלמות שהמיינד שלי עושה עבורך ובישבילך.

מה שאני מספרת לעצמי זה לא מספיק טוב. אתה צריך להגיד את מה שחשוב שתגיד. לעשות יותר מצעד. ואז גם לגבות את זה במעשים. לא פחות.

אולי אפשר לקרוא לזה בגרות. 

ואולי אפשר להגיד שנפגעתי מספיק בעבר כדי לדעת שלהתפשר בנושא הזה עכשיו, רק יגרור יותר כאב אחר כך. לשנינו.

אולי נפגעתי מספיק מכדי לוותר על עצמי.

אולי נפגעתי מספיק כדי ללמד אותי שהבדידות הכי גדולה בעולם מגיעה מביחד, כשמתפשרים על צרכים ריגשיים. אז מרגישים גם לבד וגם בכלא.

אז למרות הכל אמרתי לך לא לבוא. 

לא כי אני לא רוצה.

אני מאוד רוצה.

הלב רוצה. והגוף רוצה. אבל הראש מבין שזה לא רעיון טוב. כי אכפת לי מדי ממך, וכי עדיף שנישאר חברים. 

גם אם מרחוק. 

 אומנם לא רואים בעינים ורוצים לקפוץ לאש.

אבל לפעמים עדיף לא להשרף.

ואולי פעם בעתיד, עוד יפגשו שוב דרכינו. 

"לקבל ולתת מה שיש. 

להחזיק בידיים כל יום שעובר."

ובנתיים רסיסים.

אל תכעס עלי, אם במקרה תיכנס לכלוב, תפתח פרופיל ותראה. 

תסלח לי כמו שאני סלחתי לך. 

ותרים צלצול.

רוצה לשחק איתי?

אתה תבחר באיזה משחק. 

נקבע יחד את החוקים. 

כמו סכר שנפרץ. 

הרגשתי כל כך לא מתאים לעסוק בבדסמ לאורך כל התקופה האחרונה, עד שזה התבשל בי ורתח. ועכשיו זה שוקץ וגולש בי אל מעבר לקצוות סיר שאני באנאלוגיה הזו,  ועושה רעשים נוראים במפגש עם האש הבוערת וחמה.

הרעשים האלה מרעישים לי באוזנים, מפריעים לי לריכוז. מרעידים לי קצוות בגוף, כמו של מיתר גיטרה אחרי שמשכו אותו חזק במיוחד. 

גם צליל הנפש שלי באותה האמפליטודה.

התיק הבדסמי שלי, עם כל הציוד העשיר קבור עדין עמוק בתוך המקום שלו בארון ועד עכשיו בכלל לא עברה לי המחשבה עליו.

אבל עכשיו, אחרי שהידיים שלו עברו על אחורי,  פתאום מתחשק לי להוציא הכל.

לפרוס.

להכין. 

לסדר.

לתת לו לבחור מבלי לשתף אותי בבחירותיו. 

להגיד לו מה הייתי רוצה. ואני רוצה. הרבה. תמיד הייתי גרידית.

לתת את עצמי ולשחרר קצת את השליטה.

ולכאוב. לכאוב הרבה. באופן המיוחד הזה בו אני אוהבת לכאוב. 

בו צריך לדעת את הגוף שלי, ולהקשיב למילים שלי, כדי להיות מדויק. לראות אותי.

וזה נעים לי לדעת שזה יקרה, ולא לדעת מתי או איך.

לא תמיד אני מאמינה באהבה אבל כמעט תמיד אני מאינה בבדסמ. הוא לא משקר. הוא משקף את מה שעובר על הצד השני בצורה מושלמת, ולא מאפשר למילים שלו למסך את האמת.

אף פעם לא התמודדתי טוב עם האי וודאות.

אבל עכשיו זה דווקא ברור לי מאוד.

כי הסכר נפרץ.

ונראה לי שזה לא רק הסכר שלי.

נ.ב.

"יתפתח יתפתח"

"אבל עכשיו עם השנים,

אני אישה אחרת.

פחות חולמת אהבה.

הרבה יותר נקשרת."

יש לי הרבה מה לכתוב לך. המון המון מילים שמתרכזות בראש למגילה קצרה, רחבת היקף.

אבל אני לא כותבת. 

אני גם לא מבקשת.

ולא מסבירה.

לא דורשת ולא מתנה תנאים.

לא מבקשת.

לא מדברת.

לא מציעה .

לא ממליצה.

לא.

"הזמן כמו מיקרוספקופ רגיש, חידד את הראיה 

זקו חכם שופט ביני, ובין מה שהיה"

סיפורים שונים נכתבים בזמנים שונים, ומוסרים היקשים שונים לאנשים אנשים שונים. 

היכן שאני אראה א. אתה תמיד תראה ב. 

והפוך.

וביחד.

ובו זמנית.

"אולי אהבנו בתמימות, יותר מדי שירים,

והאמנו שנמות על מה שהם אומרים".

אולי

נ ב

אה לא ברור הפוסט? לא נורא. לי הוא ברור מאוד

הוא העיר בי את החשק לעוד.

את הרצון לעוד.

את הצורך לעוד.

אולי כי הוא שחרר אותי מהבקשה כלפיו, ומהתיאום. כי הוא לקח את המושכות לידיו וקרא אותי ואת הסיטואציה באופן מדויק.

אולי כי הוא לא דרש ולא ביקש שום דבר בתמורה. הוא פשוט היה שם. לכאב ולחיבוק לילי. ברגישות. 

ובנתינה סאדיסטית.

חשתי אשמה על ההנאה מכאב. אבל אני גם מבינה שהאשמה תעלם ככל שאעשה את זה יותר. הלוואי.

מסיבות עוד מוקדם לי. מרגיש לי מנותק לחלוטין ללבוש בגדי זונה לדרס קוד ולפזז ברחבי תל אביב. מרגיש לי מנותק ממה שאני חווה פנימה.

דיברתי עם חברה אהובה היום ודמיתי את זה לתאונת דרכים. כמו שאדם שפצוע שיוצא מהרכב מדמם, ועם גפיים שבורות. את הפצעים של אותו אדם רואים בעיניים ולא ממהרים להגיד לו "בוא לרקוד במסיבה". אז לי יש פצע שלא רואים. אבל הוא שם. וגם אני צריכה כנראה זמן הבראה. אבל גם זה ישוב. זה ברור לי. רק עניין של זמן.

הבדסמ חסר לי. 

מאוד.

טוב שהוא לא שאל אותי. 

מזל שהוא לא שאל אותי.

אני צריכה שהוא לא ישאל. שיהיה שם. שיראה אותי. ממש אותי במקום הכי כואב שלי, והכי נזקק שלי.

שיראה את הסיטואציה.

לא בכל מקום. לא בכל מצב.

שיצור את המצב. 

צעדים קטנים.

עקב בצד אגודל. 

כשהוא הגיע אלי מזגתי לו כוס ויסקי עם כמה קוביות קרח. אני חרא מארחת.

הוא ישב על הספה ואני, עדין על מדים, נשפכתי עליו, עם רגליים זרוקות אל מעבר למעקה של ספה.

דיברנו קצת עם החדשות ברקע. 

איתי אנגל עם הלוחמים בעזה.

אני עייפה. 

אני עייפה נפשית ופיסית. אז אני נעצמות לי העיניים מהר אבל אני ישנה מעט ולא טוב. 

"בוא תחבק אותי קצת" אני מבקשת ממנו.

לוקח אותי בידו ומוביל אותי לחדר שינה. מדים שלי יורדים בקצה המיטה, חושפים גופיה שחורה פשוטה, ותחתון כותנה שחור פשוט. 

לעיתים פשוט זה הכי סקסי שיש. 

אנחנו נכנסים פנימה ואני מתכרבלת בו ובשמיכה. יותר בו. 

הייתי זקוקה לזה. 

לביטחון הזה.

לנוכחות הזו בשעות הלילה. 

לאינטימיות. 

והאמת שלא ביקשתי מאף אחד כי רציתי שזה יבוא בלי שאני אבקש. 

רציתי רצון של אחר כלפי. 

חום ונחמה.

גם ביטויים אנושיים יכולים להיות פשוטים לפעמים. וגם הם סקסיים במיוחד. 

אני מתהפכת לצד כדי שהוא יוכל לכפת אותי. 

אני גרועה בתקשורת עקיפה. אני טכנית מדי. אבל הוא מעולה בזה.

הוא מלטף לי קצת את הטוסיק. זה די מתבקש מהתנוחה. ואז , בלי לשאול, נותן לי ספנק ממש חזק. 

צריך להכיר אותי יחסית טוב, כדי לדעת שאני אעריך אקט כזה, שלא מבקש רשות בסיטואציה הזו, ושעוצמת המכה היא משהו שאני יכולה להכיל. 

הכאב נעים לי. כאב עם היד הוא לא כאב שאני בדרך כלל אוהבת, אבל עכשיו הוא נעים לי מאוד. 

ואני גם מרגישה רגשות אשם.

שאני נהינת מהכאב, בזמן שאחרים כואבים אמיתי. 

"מותר לך להתפרק " הוא אומר לי כאילו הוא קורא את המחשבות שלי. הוא טוב מאוד בתקשורת עקיפה. אני עושה כן עם הראש. הוא ממשיך עם היד. 

דמעות נופלות לי מהלחי לא כי זה כואב. זה כאב עדין מאוד. אלא כי זו האשמה שיוצאת ממני. אבל העונג מתגבר עלי. או אולי אלו האנדורפינים שמשתלטים עלי. ובכל מקרה אני לא רוצה שהוא יעצור. הבכי מתחלפת בתאווה.

בסוף, ברגע שלפני שאני נרדמת , אני שוכבת עליו, על בית החזה החזק והחם שלו והוא מלטף אותי - ראש עם שיער פרוע וגב לא חשוף.

ואני שוקעת למה שאני יודעת שזו תיהיה שינה עמוקה.

והיא אכן הייתה.

אז את מקבלת חצי יום אפטר,

ובמקום לנוח,

(לנוח במקרה שלי= ללכת לעבודה לקדם את הפרויקטים בעבודה)

את מבלה חצי יום בלריב עם שמאי ואנשי מס רכוש...

כזו כמות עצבים מזמן לא הייתה לי.

בחיי.

עשן לבן יוצא לי מהאוזניים.

צריכה כוס יין ענקית.