יומן מסע

הוא העיר בי את החשק לעוד.

את הרצון לעוד.

את הצורך לעוד.

אולי כי הוא שחרר אותי מהבקשה כלפיו, ומהתיאום. כי הוא לקח את המושכות לידיו וקרא אותי ואת הסיטואציה באופן מדויק.

אולי כי הוא לא דרש ולא ביקש שום דבר בתמורה. הוא פשוט היה שם. לכאב ולחיבוק לילי. ברגישות. 

ובנתינה סאדיסטית.

חשתי אשמה על ההנאה מכאב. אבל אני גם מבינה שהאשמה תעלם ככל שאעשה את זה יותר. הלוואי.

מסיבות עוד מוקדם לי. מרגיש לי מנותק לחלוטין ללבוש בגדי זונה לדרס קוד ולפזז ברחבי תל אביב. מרגיש לי מנותק ממה שאני חווה פנימה.

דיברתי עם חברה אהובה היום ודמיתי את זה לתאונת דרכים. כמו שאדם שפצוע שיוצא מהרכב מדמם, ועם גפיים שבורות. את הפצעים של אותו אדם רואים בעיניים ולא ממהרים להגיד לו "בוא לרקוד במסיבה". אז לי יש פצע שלא רואים. אבל הוא שם. וגם אני צריכה כנראה זמן הבראה. אבל גם זה ישוב. זה ברור לי. רק עניין של זמן.

הבדסמ חסר לי. 

מאוד.

טוב שהוא לא שאל אותי. 

מזל שהוא לא שאל אותי.

אני צריכה שהוא לא ישאל. שיהיה שם. שיראה אותי. ממש אותי במקום הכי כואב שלי, והכי נזקק שלי.

שיראה את הסיטואציה.

לא בכל מקום. לא בכל מצב.

שיצור את המצב. 

צעדים קטנים.

עקב בצד אגודל.