כשהוא הגיע אלי מזגתי לו כוס ויסקי עם כמה קוביות קרח. אני חרא מארחת.
הוא ישב על הספה ואני, עדין על מדים, נשפכתי עליו, עם רגליים זרוקות אל מעבר למעקה של ספה.
דיברנו קצת עם החדשות ברקע.
איתי אנגל עם הלוחמים בעזה.
אני עייפה.
אני עייפה נפשית ופיסית. אז אני נעצמות לי העיניים מהר אבל אני ישנה מעט ולא טוב.
"בוא תחבק אותי קצת" אני מבקשת ממנו.
לוקח אותי בידו ומוביל אותי לחדר שינה. מדים שלי יורדים בקצה המיטה, חושפים גופיה שחורה פשוטה, ותחתון כותנה שחור פשוט.
לעיתים פשוט זה הכי סקסי שיש.
אנחנו נכנסים פנימה ואני מתכרבלת בו ובשמיכה. יותר בו.
הייתי זקוקה לזה.
לביטחון הזה.
לנוכחות הזו בשעות הלילה.
לאינטימיות.
והאמת שלא ביקשתי מאף אחד כי רציתי שזה יבוא בלי שאני אבקש.
רציתי רצון של אחר כלפי.
חום ונחמה.
גם ביטויים אנושיים יכולים להיות פשוטים לפעמים. וגם הם סקסיים במיוחד.
אני מתהפכת לצד כדי שהוא יוכל לכפת אותי.
אני גרועה בתקשורת עקיפה. אני טכנית מדי. אבל הוא מעולה בזה.
הוא מלטף לי קצת את הטוסיק. זה די מתבקש מהתנוחה. ואז , בלי לשאול, נותן לי ספנק ממש חזק.
צריך להכיר אותי יחסית טוב, כדי לדעת שאני אעריך אקט כזה, שלא מבקש רשות בסיטואציה הזו, ושעוצמת המכה היא משהו שאני יכולה להכיל.
הכאב נעים לי. כאב עם היד הוא לא כאב שאני בדרך כלל אוהבת, אבל עכשיו הוא נעים לי מאוד.
ואני גם מרגישה רגשות אשם.
שאני נהינת מהכאב, בזמן שאחרים כואבים אמיתי.
"מותר לך להתפרק " הוא אומר לי כאילו הוא קורא את המחשבות שלי. הוא טוב מאוד בתקשורת עקיפה. אני עושה כן עם הראש. הוא ממשיך עם היד.
דמעות נופלות לי מהלחי לא כי זה כואב. זה כאב עדין מאוד. אלא כי זו האשמה שיוצאת ממני. אבל העונג מתגבר עלי. או אולי אלו האנדורפינים שמשתלטים עלי. ובכל מקרה אני לא רוצה שהוא יעצור. הבכי מתחלפת בתאווה.
בסוף, ברגע שלפני שאני נרדמת , אני שוכבת עליו, על בית החזה החזק והחם שלו והוא מלטף אותי - ראש עם שיער פרוע וגב לא חשוף.
ואני שוקעת למה שאני יודעת שזו תיהיה שינה עמוקה.
והיא אכן הייתה.
