אני אוהבת להתחפר בשקע הכתף שלך.
אתה לא אומר כלום, רק מותח את היד לצד ואני מבינה את התנועה ולא צריכה יותר הסברים.
מתחפרת עמוק עמוק לתוך חיבוק דוב ומרגישה קטנה.
נצדמת אליך ונרגעת להרגיש את חום גופך.
ולאט לאט אתה נופל לתוך שינה עמוקה.
נשימותיך באוזני.
וזה מרגיע ומשרה שקט בתוך הבלאגן שיש לי בראש.
פעם שעברה ישנת באלכסון, אז התכרבלתי לכדור לידך.
הפעם גנבת לי את השמיכה, אז נצמדתי עוד יותר אליך. בדרך כלל אני זו שגונבת. בדרך כלל אני גם דואגת שיהיו שתי שמיכות. אלא שהפעם רק נצמדתי אליך כדי לא לקפוא.
"לא מספיק" כנראה.
זה המקום היחיד בעולם שבו אני מרגישה קטנה- שקע הכתף שלך.
בלאגן ורעש ואטרף סביבי במהלך היום. ולחץ וצעקות וסטרס והחלטות הרות גורל ותקציב.
ואני, master of mine domain, מרפה רק שם, אצלך. וזה מזכך , להרפות כך.
שקע הכתף שלך לאחרונה, זה כל מה שיכול להרגיש כמו בית, עבורי.