זו הייתה שיחה כל כך עצובה. ממש. היא לקחה את מה שנשאר מהלב שלי וסחטה ממנו כל מה שאפשרי.
ממש ממש עצובה.
נקרע לי הנשמה להגיד לך את מה שאמרתי. ועוד יותר נקרע לי הלב לשמוע אותך.
וזה היה חשוב.
אולי כי אחרי הרבה הרבה זמן דווקא אתה היית זה שעוררת בי רגש . דווקא אתה.
ורציתי להגיד לך "בוא. אוף. לא אכפת לי כלום, רק תבוא".
אבל זה לא נכון. כן איכפת לי. פשוט למדתי לדבר ולהגיד. וגם לתעדף את זה. ולא לתת לסקס מעולה ולבדסמ מטורף למסך את מה שאני באמת צריכה ברמה הריגשית.
וגם למדתי להקשיב למילים שנאמרות ולא (רק) להשלמות שהמיינד שלי עושה עבורך ובישבילך.
מה שאני מספרת לעצמי זה לא מספיק טוב. אתה צריך להגיד את מה שחשוב שתגיד. לעשות יותר מצעד. ואז גם לגבות את זה במעשים. לא פחות.
אולי אפשר לקרוא לזה בגרות.
ואולי אפשר להגיד שנפגעתי מספיק בעבר כדי לדעת שלהתפשר בנושא הזה עכשיו, רק יגרור יותר כאב אחר כך. לשנינו.
אולי נפגעתי מספיק מכדי לוותר על עצמי.
אולי נפגעתי מספיק כדי ללמד אותי שהבדידות הכי גדולה בעולם מגיעה מביחד, כשמתפשרים על צרכים ריגשיים. אז מרגישים גם לבד וגם בכלא.
אז למרות הכל אמרתי לך לא לבוא.
לא כי אני לא רוצה.
אני מאוד רוצה.
הלב רוצה. והגוף רוצה. אבל הראש מבין שזה לא רעיון טוב. כי אכפת לי מדי ממך, וכי עדיף שנישאר חברים.
גם אם מרחוק.
אומנם לא רואים בעינים ורוצים לקפוץ לאש.
אבל לפעמים עדיף לא להשרף.
ואולי פעם בעתיד, עוד יפגשו שוב דרכינו.
"לקבל ולתת מה שיש.
להחזיק בידיים כל יום שעובר."
ובנתיים רסיסים.
אל תכעס עלי, אם במקרה תיכנס לכלוב, תפתח פרופיל ותראה.
תסלח לי כמו שאני סלחתי לך.
ותרים צלצול.
