כמו סכר שנפרץ.
הרגשתי כל כך לא מתאים לעסוק בבדסמ לאורך כל התקופה האחרונה, עד שזה התבשל בי ורתח. ועכשיו זה שוקץ וגולש בי אל מעבר לקצוות סיר שאני באנאלוגיה הזו, ועושה רעשים נוראים במפגש עם האש הבוערת וחמה.
הרעשים האלה מרעישים לי באוזנים, מפריעים לי לריכוז. מרעידים לי קצוות בגוף, כמו של מיתר גיטרה אחרי שמשכו אותו חזק במיוחד.
גם צליל הנפש שלי באותה האמפליטודה.
התיק הבדסמי שלי, עם כל הציוד העשיר קבור עדין עמוק בתוך המקום שלו בארון ועד עכשיו בכלל לא עברה לי המחשבה עליו.
אבל עכשיו, אחרי שהידיים שלו עברו על אחורי, פתאום מתחשק לי להוציא הכל.
לפרוס.
להכין.
לסדר.
לתת לו לבחור מבלי לשתף אותי בבחירותיו.
להגיד לו מה הייתי רוצה. ואני רוצה. הרבה. תמיד הייתי גרידית.
לתת את עצמי ולשחרר קצת את השליטה.
ולכאוב. לכאוב הרבה. באופן המיוחד הזה בו אני אוהבת לכאוב.
בו צריך לדעת את הגוף שלי, ולהקשיב למילים שלי, כדי להיות מדויק. לראות אותי.
וזה נעים לי לדעת שזה יקרה, ולא לדעת מתי או איך.
לא תמיד אני מאמינה באהבה אבל כמעט תמיד אני מאינה בבדסמ. הוא לא משקר. הוא משקף את מה שעובר על הצד השני בצורה מושלמת, ולא מאפשר למילים שלו למסך את האמת.
אף פעם לא התמודדתי טוב עם האי וודאות.
אבל עכשיו זה דווקא ברור לי מאוד.
כי הסכר נפרץ.
ונראה לי שזה לא רק הסכר שלי.
נ.ב.
"יתפתח יתפתח"
