כשאני קמה בבוקר ורואה את החבל זרוק על הריצפה, ואת כל ארסנל הציוד שלו פרוס על השולחן, אי אפשר שלא לחייך.
והצעיף שכיסה לי אתמול את העיניים כרוך סביבי עכשיו, וגם מזה אי אפשר שלא לחייך.
אני מחייכת המון לאחרונה.
~~~~~~~~~~
אני לא יודעת אם הייתה זו המלחמה, או האירוע עצמו של בוקר ה 7 לאוקטובר,
או ההכרה הבסיסית בעובדה שאני חיה כי המחבלים היו עסוקים ברעים, במסיבה. אחרת שום דבר לא היה מונע מהם להגיע עד אלינו. חלקם גם הגיע אבל נתפס בזמן.
משהו בכל הקונסטלציה הזו סידר לי מה חשוב לי יותר ומה חשוב לי פחות. מה שווה להתאמץ עבורו ומה לא. מה ומי שווה את ההשקעה והצעד הנוסף לקראת ומה לא.
ומי נחשב חבר.
ומי כנראה מעולם לא היה.
אתה שווה את ההשקעה והמאמץ.
אנחנו שווים את ההשקעה והמאמץ. ואת כל הצעדים לקראת.
אתמול ששאלתי אותך מה גורם לך להרגיש אהוב, סוף סוף ענית לי.
אבל לדעתי זו הייתה תשובה חלקית. כי היינו רגע אחרי סשן וכי היינו מחויכים מדי.
אני אשאל אותך שוב. בהזדמנות.
זה חשוב לי לדעת.
~~~~~~~~~~~~
יש לי מחשבות על הזין שלך שחודר אותי לאט לאט, כל כך לאט שבא לי לבכות. יוצא במהירה ושוב שולט על קצב החדירה.
אתה אדם של שליטה. היא בהוויתך.
אני סתם מזוכיסטית מטומטמת שצריכה לתת לך מאמץ וגוף. גם כאב. אבל לא בהכרח. יותר מאמץ.
סופש ארוך לפנינו. של הכל מהכל.
אני מתרגשת ממנו.
